בין ברלין לים התיכון, בין הרוכלות לחקלאות, בין א"י ישראל השלמה וגבולות החלוקה, בין הכול או לא כלום לשפיות, בין הקיבוץ האובד לרחוב "אחד העם", בין "למות בעד ארצנו" להוצאת דרכון גרמני\פולני\ליטאי (העיקר שיהיה...רק שיהיה), בין הרצון להיות משהו לבינוניות שמשתלטת על חיינו כמו אש בשדה קוצים, בין החוק לחדרי החקירות של השב"כ. וברקע, בין לבין, האיומים. תמיד יש עלינו איומים קיומיים. הגעגוע והצחוק המתגלגל כי הרי "על ארץ מוותרים רק בלב" (אריאל 2000). אין גבול, אין חוק, אין כללים, אין סטאטוס ואין קוו, אין אופק, רק שמש, שרבים שמתארכים, שקיעות על רקע הארובות של חדרה, פקקים בכביש חמש, ריח של שתן בעיר הקודש, פוליטיקה במקום מדע, מדע במקום יצירתיות. מקדשים את החטא. קבוצות שלמות הפכו את מצדה לסמל, אחרות את ארוחות השחיתות של יום כיפור בחוף פלמחים. במסלול ההקצנה אין שום משמעות לאיזו קבוצה בחרת להשתייך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה