בתגובה ל"גילוי וכיסוי בלשון"

בבסיס הפילוסופיה של מרלו-פונטי עמוד הרצון לפרק את המבנה אובייקט-סובייקט, כמבנה שמונע מאיתנו להבין את העולם בו אנו חיים. למימד המילולי בו אנו חיים יש תפקיד חשוב בכך: "In trying to describe the phenomenon of speech and the specific act of meaning, we shall have the opportunity to leave behind us, once and for all, the traditional subject-object dichotomy" (1 p. 202). ביאליק, במסה "גילוי וכיסוי בלשון (2), מדגיש שאין הבדל בין מילה מסוימת לבין Xמסוים, משמע, אין למילה תוכן, היא חלולה, היא ריקה. מערכת סימנים ותו לא. חשוב להבין את ההשלכות המתודולוגיות של גישה זו, אם אין משמעות למילים, כל בחינה שמשתמשת במילים לא יכולה לחשוף שום משמעות, נגזר מכך שהתיאור המילולי לא מספר לנו דבר על החוויה של הסובייקט. הדבר היחיד שנלמד משימוש במילים היא על המערכת הלינגוויסטית כלומר, נשאר תמיד באזור הדמדומים של משחקי המילים שלא מגלים דבר מלבד עוד אפשרויות מילוליות. מרלו-פונטי, מתוך תפיסת עולם שונה לחלוטין, מחזיר אותנו לחוויה האותנטית והראשונית של השפה: "speech puts up a new sense, if it is authentic speech, just as gesture endows the object for the first time with human significance, if it is an initiating gesture" (1 p. 226). למעשה, על פי מרלו-פונטי, אין זה משנה אם בחרנו בגישה האינטלקטואלית הוא האמפריציסטית, בכל הקשור לשפה אנחנו תמיד נגיע למבוי סתום: "As far as speech itself is concerned, intellectualism is hardly any different from empiricism. Thus we refute both intellectualism and empiricism by simply saying that the word has a meaning" (1 pp. 205-6). מרלו-פונטי מצידו, טוען שמאחורי המילה מסתתרת מערכת קטגוריאלית שלמה ומורכבת, שבסופו של דבר נעוצה בחוויה הגופנית. המילה, אינה מיכל ריק, היא קשורה למחשבה, היא מייצגת את המחשבה, ובמובנים עמוקים יותר היא מחשבה חדשה ובעלת משמעות בעצמה, שהרי ברור לנו מתוך החוויה היומיומית שתוך כדי דיבור אנו לומדים דברים חדשים על מה אנחנו חושבים "The speaking subject does not think of the sense of what he is saying, nor does he visualize the words which he is using" (1 p. 209). כלומר, אין מצב שבו יש מחשבה מוגמרת וזו מיוצגת באופן שלם ומושלם במשפט כלשהו, ממש לא. הלכה למעשה, המצב הפוך, במקרים רבות מחשבות אינן מקבלות משמעות כל עוד הן לא חוצות את הגבולות לתחום המילולי:"The orator does not think before speaking, nor even while speaking; his speech is his thought. The orator’s ‘thought’ is empty while he is speaking" (1 p. 209). כפי שמרלו-פונטי, מדגים, אנו יודעים על מקרים רבים בהם סופרים או מסאים מתחילים לכתוב מבלי לדעת על מה הם רוצים לכתוב ומה יש להם לומר, הסיפור, המסה, המחשבה, הדעה, הנימוקים, נוצרים מתוך השפה ובתוך השפה כך שהמשמעות נוצקת תוך כדי שימוש בשפה. דוגמה נוספת קשורה לילדים קטנים שלמעשה לא יודעים מהו הדבר עד שהם לא מתייגים אותו, כלומר, עולם האובייקטים מקבל משמעות בשפה. לשפה יש משמעות. "word, far from being the mere sign of objects and meanings, inhabits things and is the vehicle of meanings" (1 p. 207)לא פחות חשוב מכך, גם לסגנון עצמו יש חשיבות ומשמעות, המילה מקבלת משמעות גם בהקשר של המשפט. מנקודת המבט של החוויה אנושית, המילה היא כלי בעלת מיקום לינגוויסטי בחלל ובזמן, אותו כלי מאפשר לי להביע את עצמי, להיות עצמי, לגלות את עצמי, להבין את עצמי.  אם נחזור ליחסים שבין שפה ומחשבה, ניתן לומר שהקשר בין השפה לבין המחשבה הוא האינטימי ביותר שקיים:"Speech and thought are intervolved, the sense being held within the word, and the word being the external existence of the sense" (1 p. 211) הקשר הוא כל כך עמוק, שלא ניתן באמת לדבר במונחים של עולם מחשבות פנימי מנותק מהשפה שהיא רק "מהשפה ולחוץ". תיאור כזה חוטא לחוויה של כל אחד מאיתנו. השפה משחקת תפקיד חשוב בעולמנו הפנימי:

"Thought is no ‘internal’ thing, and does not exist independently of the world and of words. What misleads us in this connection, and causes us to believe in a thought which exists for itself prior to expression, is thought already constituted and expressed, which we can silently recall to ourselves, and through which we acquire the illusion of an inner life. But in reality this supposed silence is alive with words, this inner life is an inner language. ‘Pure’ thought reduces itself to a certain void of consciousness, to a momentary desire" (1 p. 213).

המחשבה קיימת בתוך עולם מילולי ותרבותי שכבר קיים, וכך היא מביאה את עצמה לידי מימוש תוך שימוש בכל מה שהשפה מביאה איתה מבחוץ, כלומר את העולם. המחשבה, ברגע שהיא הופכת להיות מילולית, הופכת להיות שפה ספוגת עולם לחלוטין ובאופן הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת: "it is within a world already spoken and speaking that we think… The spoken word is a gesture, and its meaning, a world" (1 p. 214).השפה, היא הבית של הסובייקט, העולם הוא חי, הסובייקט יכול לדבר בשפות שונות, אך עולמו, בסופו של דבר, מתרחש בתוך שפה גופנית יחידה: "We may speak several languages, but one of them always remains the one in which we live" (1 p. 218). אנו הווים בתוך שפה רוויית משמעות, כזו שמכילה בתוכה, את המחוות (gestural) הגופניות. רוצה לומר, לא ניתן לנתק את השפה המדוברת מהשפה הגופנית, השפה המדוברת נטועה התוך הגוף שמצידו ספוג ושקוע בעולם.

ביבליוגרפיה

1. Merleau-Ponty, Maurice. Phenomenology of perception. [trans.] Colin Smith‎. London : Routledge and Kegan Paul, 2002.

2. ביאליק, חיים נחמן. ח.נ. ביאליק, דברי ספרות. גילוי וכיסוי בלשון. ללא מקום : הוצאת דביר, תשל"ח. עמ' כד-לא.