תורת המשחקים והאדם הפוסט-טראומטי

תורת המשחקים והאדם הפוסט-טראומטי - מתוך עתון 77, 2013

1.      תורת המשחקים – נקודת פתיחה ואמון הדדי

בספרו "רגשות רציונליים" (1)מתאר וינטר אסטרטגיות להתחמקות משיווי משקל נאש – בפשטות, מצב שבו בגידה הדדית מהווה נקודת שיווי משקל יציבה. ביסוד אחת האסטרטגיות המובילות עומדת הדרישה הבאה: התחל ממצב "נינוח" (1 עמ' 65). זאת ועוד, ניתן גם ללמוד מספרו של וינטר שבמפגש בין תרבותי (בין אשכנזים למזרחים, בין פלסטינים ליהודיים ובין בני אדם למחשב), כלומר בכל מפגש עם האחר, הטיפוסים הנדיבים "מחונכים" מהר מאוד ולומדים להתאקלם בסביבתם, לאמור, אם סובייקט התחיל מנקודת מבט של נתינת 50% ממה שיש לו לאדם שמולו (למשל במשחק האולטימאטום)[1] הוא עד מהרה לומד שניתן גם לתת רק 35% במקרה שמדובר ביהודי (ישראלי), אך גם 60% לא יספיקו במקרה של פלשתיני. אין כאן עניין של עוינות בין תרבותית אלא של נורמות תרבותיות אחרות (הערבי לא "דופק" את היהודי או להיפך). בסופו של דבר הסובייקטים מתחילים לפעול לפי מה שהצד השני ציפה מהם, ובלשון אחר, ברומא היה רומאי.

בהמשך טוען וינטר שאמון ואמינות הם הסוד על פיו ניתן לחמוק מאותו שיווי משקל נאש. בין היתר אנו למדים שיש קשר בין רמת האמון ההדדית במדינה מסוימת לתל"ג של אותה מדינה. אמון, כך סבור וינטר, "הוא המנוע לשיתוף פעולה בין הפרטים" (1 עמ' 73). בהתאם מתאר וינטר שני סוגים של שיווי משקל בחברה מסוימת מצב "טוב" – שבו יש אמון ואמינות, ומצב "רע" – בו אמון ואמינות חסרים. כפי שכבר ראינו, ישנה רגשיות גדולה למצב הפתיחה, השאלה במקרה זה היא האם לחברה מסוימת, המורכבת מפרטים שגדלו לתוך שיווי משקל "רע" (במובן שוינטר מגדיר), יש אפשרות לעבור למצב של שיווי משקל "טוב". פולמוס זה, כך וינטר סבור, עדיין לא הוכרע אולם ברור מקריאת ספרו, כמו גם מעיון בספרים שונים אודות תורת המשחקים שמעבר כזה הוא לכל הפחות בעייתי - גם במשחק בין שני שחקנים בודדים ועל אחת כמה וכמה במסגרת חברתית כוללת: "לעתים כללי התנהגות מרגע שנוצרו, קשה מאוד לשנותם, והם נוטים לשרוד גם לאחר חוויות המעידות שהכלל כושל" (1 עמ' 78). ואכן, ניסוי עם דבורים מגלה שאלו נכחדו ולא השכילו לשנות את הרגליהן בזמן (לעבור מפרח בלי צוף לפרח עם צוף). נראה אפוא שמדובר בסוג של התניה.

בחיבור זה ארצה לבחון שתי סוגיות; הראשונה נוגעת לפרט הפוסט-טראומטי וחוסר האפשרות שלו להתחיל מנקודת פתיחה של "נינוח", כמו גם, חוסר היכולת שלו לתת אמון. הסוגיה השנייה נוגעת להבנת מצב תודעה חברתי של מדינה שנקודת הפתיחה שלה היא "שואה" ולכן גם היא, בנקודת הפתיחה, לא יכולה הייתה להיות במצב "נינוח".

2.      האדם הטראומטי: נקודת הפתיחה והיכולת לפתח אמון

טראומה מוגדרת, בין היתר, כמצב שבו הסובייקט חש איום  מיידי על חייו: "האדם חווה, היה עד, או עמד בפני אירוע או אירועים שכללו סכנת מוות ממשית, או חבלה חמורה, או איום על החיים או על השלמות הגופנית של עצמו או של אחרים...תגובת האדם כללה פחד עמוק, תחושת חוסר אונים ותחושת אימה" (DSM-IV). אם כן, בזמן חוויה טראומטית אין לסובייקט אפשרות לחשוב על העתיד, ולכן ברור מדוע בזמן הטראומה המימד העתידי מתבטל. היות ואנו יצורים אוטוביוגרפיים – זיכרונות ותכנונים הם מי שאנחנו, הסיפורים שלנו מגדירים אותנו ולא אנחנו אותם - ברור כי העדר מימד זה משפיע מהותית על מבנה העצמי, ובמילים אחרות, העצמי האוטוביוגרפי מתמוטט. כמו כן, בעבור הסובייקט שמפתח סימפטומים פוסט-טראומטיים, האירוע הטראומטי הופך להיות חודרני, הדבר בא לידי ביטוי בסיוטים, בפלשבקים. זאת ועוד, הסובייקט הפוסט טראומטי סובל מעוררות יתר ומחוסר נחת ובסופו של דבר מגיע למצב של הימנעות מהעולם עצמו. אם בזמן הטראומה העתיד פשוט חדל מלהתקיים, בעבור האדם הפוסט-טראומטי העתיד הופך להיות מאיים, יתרה מכך, בהוויה הפוסט טראומטית יש תחושה של אפוקליפסה בלתי נמנעת.

ראינו שהפתרון לשיווי משקל נאש, כלומר למצב שבו בגידה הדדית היא השיווי המשקל היציב, הוא יצירת אופק עתידי אינסופי של משחקים חוזרים; רק במסגרת של משחקים חוזרים עד לאין-סוף (ברגע שהמספר מוגבל נוצרת רגרסיה שמחזירה אותנו למצב של בגידה הדדית) ניתן להתמודד עם הרצון לבגוד. בעבור הסובייקט הפוסט טראומטי אין שום אפשרות לחשוב במונחים של אופק כזה, לכן אין אפשרות להעביר אותו ממצב של בגידה למצב של שיתוף פעולה. זאת ועוד, האסטרטגיה המרכזית שמאפשרת לעבור למצב של שיתוף פעולה זקוקה לנקודת פתיחה חיובית – התחל במצב "נינוח". אך אין הדבר אפשרי בעבור האדם הפוסט-טראומטי. ולכן, שלוקחים בחשבון שגם ככה קשה מאוד לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב", נראה שעבור האדם הפוסט טראומטי הדבר הופך למשימה בלתי אפשרית.

במחקר מקיף מתברר ש 90% יעברו אירוע טראומטי כזה או אחר במהלך חייהם. הדבר נכון על אחת כמה וכמה במדינה שניתן להגדירהָ כמעבדת טראומה. אמנם אחוז ניכר מהאנשים שעברו טראומה לא יפתחו פוסט טראומה (שלושה חודשים אחרי האירוע הטראומטי נמצא שבערך 10% סובלים מפוסט טראומה ואילו שנה אחרי האירוע אחוז זה יורד משמעותית לכדי 2%), אולם עדיין מדובר במספר לא מבוטל של אנשים שבסופו של דבר ישאפו תמיד למצב של בגידה, אנשים שלא ניתן להוציא אותם משיווי משקל נאש, אנשים שחיים במונחים של משחק סכום אפס. כאמור, אמון הדדי הוא תנאי לשיווי משקל חיובי, אך בדיוק את האמון האישה הנאנסת איבדה. לאדם הפוסט-טראומטי אין אמון בעולם, ולכן אין לא אפשרות לחשוב במונחים של שיתוף פעולה. הדבר מוביל לכך שכל אדם שבא עם אנשים אלו במגע ישיר "יחונך" (אם להשתמש במונחיו של וינטר) בסופו של דבר לבגוד. לכן אנו גם רואים עוד ועוד מחקרים שמצביעים על מעבר בין דורי של הטראומה, לכן אנו רואים אחוז גירושים גבוה בקרב אלו שסובלים מפוסט-טראומה.

3.      נקודת הפתיחה של מדינת ישראל אחרי השואה

לא בכדי חוזר וינטר שוב ושוב לזיכרונותיו של אביו מגרמניה רק לפני ההשמדה. במדינת ישראל הנרטיב השולט הוא משואה לתקומה. למרות שהתנועה הציונית התחילה את דרכה כבר בסוף המאה ה – 19 ובתחילת המאה ה – 20, התחושה היא שהשואה היא זו שאפשרה את הקמת המדינה. אני לא מדבר כאן ברובד העובדתי שהרי קשה מאוד להוכיח כל אחת מהטענות (המדינה הייתה קמה גם אילולא השואה או לא). אני מתאר מצב תודעה מסוים. השואה עומדת ברקע של כל שיח משמעותי במדינת ישראל, בנאומים של רוה"מ בנימין נתניהו הדבר מודגש שוב ושוב. אנו חיים במסגרת של חרדה יהודית.

וינטר, בספרו, מדגיש את הקושי האמיתי לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב". הבעיה במקרה של מדינת ישראל היא שנקודת הפתיחה בוודאות לא הייתה "נינוחה". שמצרפים לכך את הפוסט טראומה של ניצולי שואה, של אנשים שעלו ונזרקו למעברות, של מלחמות חוזרות ונשנות, של פיגועים ועימותים בלתי פוסקים בעורף, נראה שאנו מקבלים חברה פוסט-טראומטית, כזו שחושבת במונחי שמחק סכום-אפס, כזו שמתקשה לחיות במונחים של אופק עתידי ומשחקים חוזרים. לדוגמה היום האיום הגרעיני האיראני, כפי שהוא מצויר ע"י הממשל (גם אם הדבר לא נכון בפועל), לא מאפשר לנו לחשוב במונחים של משחקים חוזרים לאינסוף.

במצב שבו נקודת הפתיחה כל כך גרועה, במצב שבו אין אפשרות לחשוב במונחים של אופק אינסופי, במצב של חברה שהטראומה מנהלת בה את השיח, נראה שלא ניתן לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב".

 

[1] שני צדדים אנונימיים משחקים פעם אחת בלבד. השחקן הראשון מציע דרך לחלק את סכום כסף בינו לבין השחקן השני. בפני השחקן השני עומדות שתי אופציות: הסכמה וסירוב. במקרה הראשון החלוקה שהציע השחקן הראשון תתבצע, במקרה השני אף אחד משני השחקנים לא יקבל דבר.

האנציקלופדיה של הרעיונות: "העולם שלאחר הנפילה" (טראומה, 457)

פורסם בעתון 77 גליון 362 2012
אנו חיים בעידן שבו גם אם הפרקטיקות "מבליטות את החוויה התרבותית של האחר, הרי בפועל הן דוחקות אותו מהן והלאה, כך שלא יסכן את הנינוחות הבורגנית השבעה שבשמה הן מדברות" (עידן חדש, 825), עידן שבו הקניון "כשומקום קלאסי" (חיי היומיום, 413) החליף את הבית. אולי רק טבעי שהתאבדות חוזרת לאופנה: "גילויי תרבות בולטים, המתקבלים בחברה לפרק זמן נתון ואחר כך מפנים את מקומם לגילויים אחרים" (אופנה, 59), אנשים שכחו כי "נדרשים חיים שלמים כדי ללמוד למות" (סנקה בתוך: אפוריה, 155). על כל פנים, אני שואל את עצמי האם במסגרת המציאות החד ממדית ש"הכול בה כביכול מאושרים" (אדם חד-ממדי, 33), התאבדות היא אפשרות אותנטית כי "האותנטיות מגדירה את החירות המזומנת לאני האינדיווידואלי" (אותנטיות, 75).

האנציקלופדיה של הרעיונות מספקת לנו אפוא את כל הסיבות להתאבדות – "ההתבזות האנושית חוזרת ומאשרת – אין לך דבר שלא ניתן לקבלו תמורת כסף" (פורנוגרפיה, 932). האם יש סיבה לחיות  בתוך "קרנבל האימה הפרוורטי" (טראומה, 457) במצב שבו "לקחת חלומות הביתה" (צריכה, 1024) פירושו לקנות איקאה? גורביץ' וערב, כותבי האנציקלופדיה של הרעיונות, ערים לחלוטין למציאות הבלתי אנושית שבה אנו חיים, מצב שבו "הסבל של האחר הופך שקוף" (אסון, 147), מציאות חשופה של היות הסובייקט "חי מת" (אסון, 147), כלוא בתוך "תשוקה להגביר את הטראומה לאין קץ" (טראומה, 457). אולם בה בעת יש בה, באנציקלופדיה של הרעיונות, גם תשובות לשאלה למה להישאר בחיים על אף הכול. אין זה בשל הערכים שנבחרו (נושא לדיון נפרד), אלא בשל דרך הצגת הערכים והתפיסה כי יש "זיקה בין המושג זבל לבין המושג ערך" (זבל, 382) וכולנו יודעים ש"הזבל משגשג" (זבל, 383), יתרה מכך, "הנצחי יכול להופיע כהמשך לזבלי" (זבל, 382).

ניתוח הערך "זבל", חושף בפנינו את האפשרות לעונג בעידן האורבני: "העיר משמשת סוכן מרכזי של תשוקה וכוח, אך גם מוקד של פירוק, אי נחת, חרדה, מלחמה ואבדון", עידן שבו כולם הפכו משוטטים עירוניים "המשוטט רואה ברחוב, בחלל הציבורי, את ביתו המזדמן" (שוטטות, 1166), המשוטט "פועל בטווח שבין אסתטיקה לזנות" (שוטטות, 1167). העונג מצוי במעשה היומיום של "הליכה במסלול ידוע מראש המסתיים בפורקן הנעים של התשלום בקופה" (צריכה, 1024). האנציקלופדיה של הרעיונות מביאה את מושג עונג הכתיבה לרמה חדשה: "מעבר להנאה ניצב העונג, אך הוא כרוך בכאב" (עונג/הנאה, 822), היא כתובה בפיכחון חשוד ובהומור – ראה למשל את הערך ג'יפ "הדגמים השונים של 4X4 נעים מג'יפים בעלי ואופי של משוריין זעיר ועד לרכבים אלגנטיים, מאובזרים היטב לנשים וגברים עירוניים" (ארבע על ארבע, 174). נראה כי העונג שמסבה בקריאת האנציקלופדיה הוא הסיבה המרכזית שאנשי אקדמיה מתפתים - "פיתוי הוא אסטרטגיה מרכזית בתרבות הפוסטמודרנית" (פיתוי, 951) - להגדיר את האנציקלופדיה של הרעיונות כ"אי-אנציקלופדיה".

השוללים את התכונה האנציקלופדית שיש באנציקלופדיה של הרעיונות, מתבלבלים בין היתר משום שהאנציקלופדיה של הרעיונות מסרבת להיות יבשושית ומשעממת. אך גורביץ' וערב עושים זאת מתוך הבנה ש"לאחר אושוויץ מתבקשת שפה אחרת שתייחס בחשד ליסודות האוניברסליים" (פוסטמודרניזם, 884). אנציקלופדיה אינה דבר שקונים במתנה לחבר לפני נסיעה לטיול כי מנקודת המבט של הקונה אין שום עונג בקניית אנציקלופדיה והרי קנייה היא קודם כל "עונג חברתי [שכן] צריכה היא חוויה מענגת" (צריכה, 1023), ומנקודת מבטו של מקבל המתנה מדובר במשקולת ותו לא. אך גם במקרה זה האנציקלופדיה של הרעיונות יוצאת דופן בנוף הספרותי-אקדמי, היא מדריך למשתמש בעידן הרב ערוצי שאינו מציע דבר, לכן ואתה קונה את הספר לחבר בתקווה שהתייר שהוא תמיד בגדר "ביטוי של כוח" (תיירות, 1215) יהפוך לנווד ש"מייצג ארעיות, פירוק וקונפליקט" (תיירות, 1214). שכן הלכה למעשה יש לקשור את הטייל "עם התנסות נפשית עמוקה...מפגש רדיקאלי עם האחר" (תיירות, 1214). אך ברור שמבחינת גורביץ' וערב המסע בעידן הזה אינו יותר ממסע קניות, גורביץ' וערב, באופן אירוני ומדויק, קושרים ישירות את הנוודות לתרבות הצריכה "הג'יפ קשור בטבורו לפנטזיה על נוודות רומנטית, חזרה אל הטבע" (ארבע על ארבע, 174). אם כן, אף על פי שהאנציקלופדיה של הרעיונות מפלרטטת עם מושג החופש, בסופו של דבר היא מקבלת עליה את הגזירה הקפיטליסטית לחלוטין, אנו חיים ב"תרבות העוסקת בשכפול המנטליות" (תרבות המונים, 1236), אך היא עושה זאת מבלי לקבל את ההשלמה "הנאיבית-דוגמטית עם המצב הקיים" (דוקסה, 286), ובכך האנציקלופדיה, שלעצמה, מהווה מודל חדש לא רק במובן התרבותי אלא גם בדרך החשיבה המדעית.

האנציקלופדיה של הרעיונות מספרת לנו איפה אנחנו חיים "תמיד קיימת זרות בסיסית של העולם" (אקזיסטנציאליזם, 160), מבלי להתיימר לומר שהיא מספרת לך את האמת האובייקטיבית "כל ערך אנציקלופדי הריהו כבר הבניה מסוימת של המציאות, תוך העדפה ידועה" (על התרבות, 14), פשוט כי אין אמת כזו "האמת אינה אלא שרשרת של סימנים" (מטאפורה, 598), האמת כשלעצמה אינה אלא תופעה, "ישנם רק תהליכים היוצרים אפקט של אמת" (הבניה, 322) ו"הצגת עובדות היא חלק בלתי נפרד מן הרטוריקה של הכוח" (עובדה, 818). אם לא את האמת מחפשת האנציקלופדיה, אז מה כן? ובכן, על פניו ניתן לחשוב שמטרת האנציקלופדיה של הרעיונות היא להעביר את הקורא תהליך של שחרור מהמצב שבו "כל הכבישים המהירים זורמים זה לזה" (חיי היומיום, 413), אך לא כך המצב, שהרי למעשה ברור לכל מי שקורא באנציקלופדיה של הרעיונות כי הסובייקט בעידן הזה יעדיף לרכוב אל השקיעה בג'יפ שהוא "כלי תחבורה ואייקון תרבותי" (ארבע על ארבע, 174), תוך שהוא מאזין לרכילות שהיא "צורך אנושי בסיסי ופרקטיקה חברתית" (רכילות, 1138) או, לחילופין, למוזיקת פופ "מוזיקה בעלת אופי קליל וקליט" שעוזרת לסובייקט "לספק אישור ונחמה ולהרחיק אותו מכל מחשבה על משמעות חייו", ובה בעת, כמובן, לסמס במכשיר הסלולר שלו "תכשיט דק ומעוצב המעיד על בעליו" (סלולר, 795). ולכן השחרור יהיה תמיד בגדר שחרור מדומה, ולא בכדי שואלים גורביץ' וערב "האם חשיבה זו, הדוגלת באלטרנטיבה, עדיין אפשרית בתרבות ימינו" (חיי היומיום, 412).

בפרספקטיבה רחבה יותר אומר כך, לעיתים מופיע ספר טוב, לעיתים רחוקות יותר מופיע ספר חשוב, אך נדיר מאוד שיוצא ספר המגדיר מחדש את השיח, את השאלות, את המילים עצמם, את המושגים ובסופו של דבר את האופן שבו אנו חיים את החיים הללו. למשל, כאשר אני משווה את הערך "עיר" באנציקלופדיה העברית (או בבריטניקה) לערך "עיר" אנציקלופדיה של הרעיונות, אני מגלה שבמקרה הראשון (העברית) אני יכול ללמוד הכול על העיר מלבד מה המשמעות של לחיות בעיר, ואילו במקרה של האנציקלופדיה של הרעיונות אני חווה (ולא דווקא למד) את המשמעות של לחיות בעיר, משמע, אנציקלופדיה של הרעיונות אינה מונומנט של ידע כי אם חוויה של ידע. ניתן אף לומר שמדובר במאמרי הגות קצרים (יותר או פחות) יותר מאשר בערכים קשוחים ומנותקים מהחיים. אך לצמצם את האנציקלופדיה של הרעיונות לסוג של "מדריך למשתמש בעידן הזה" חוטאת לפרויקט האדיר הזה. האנציקלופדיה של הרעיונות, היא לא מגדירת תרבות בלבד, או ניסיון דון קיחוטי אחרון להציל את השיח העברי, שהרי כל מי שקורא באנציקלופדיה של הרעיונות מגלה את חיותה ואת כוחה של העברית. האנציקלופדיה של הרעיונות היא אפשרות ליצירת שיח מפוכח במדינה השרויה תמיד ב"מצב חירום", ולמעשה מדובר גם בספר היסטורי בתחפושת שהפנים כי ההיסטוריה נכתבת מתוך משבר עמוק של "התמוטטות העדות" (טראומה, 456), ולכן האנציקלופדיה של הרעיונות אינה רק הספר החשוב של השנה הזו, והאירוע התרבותי של השנה, אלא אירוע שבעוד עשרים שנה נוכל לומר שהתרבות והשיח בישראל הוגדרו עד יציאת האנציקלופדיה של הרעיונות ומיציאת האנציקלופדיה של הרעיונות: "העולם שלפני הגבול והעולם שאחריו" (גבול, 220).