בין לבין

בין ברלין לים התיכון, בין הרוכלות לחקלאות, בין א"י ישראל השלמה וגבולות החלוקה, בין הכול או לא כלום לשפיות, בין הקיבוץ האובד לרחוב "אחד העם", בין "למות בעד ארצנו" להוצאת דרכון גרמני\פולני\ליטאי (העיקר שיהיה...רק שיהיה), בין הרצון להיות משהו לבינוניות שמשתלטת על חיינו כמו אש בשדה קוצים, בין החוק לחדרי החקירות של השב"כ. וברקע, בין לבין, האיומים. תמיד יש עלינו איומים קיומיים. הגעגוע והצחוק המתגלגל כי הרי "על ארץ מוותרים רק בלב" (אריאל 2000). אין גבול, אין חוק, אין כללים, אין סטאטוס ואין קוו, אין אופק, רק שמש, שרבים שמתארכים, שקיעות על רקע הארובות של חדרה, פקקים בכביש חמש, ריח של שתן בעיר הקודש, פוליטיקה במקום מדע, מדע במקום יצירתיות. מקדשים את החטא. קבוצות שלמות הפכו את מצדה לסמל, אחרות את ארוחות השחיתות של יום כיפור בחוף פלמחים. במסלול ההקצנה אין שום משמעות לאיזו קבוצה בחרת להשתייך.

טכנו במקום רובים

Run Lola Run: מתוך מאמר ב"סליל: כתב עת להיסטוריה קולנוע וטלוויזיה" 
הדרך היחידה לתפוס את התנועה בסרט Run Lola Run היא להיות התנועה; הדרך היחידה לעקוב אחר המסלול היא להיות המסלול עצמו; הדרך היחידה לבחור היא להיות הבחירה והאפשרות, והדרך היחידה להיות בעל משמעות היא להעניק לחייך משמעות. אותנטיות היא הדרך היחידה בעולם שבו האלטרנטיבה למאסר היא בית משוגעים, או, לחילופין, שולחן משרדי ב"Open Space" בקומה ה 76 בגורד שחקים שבו החלונות סגורים תמיד (כן, הם מפחדים שאנשים יתאבדו). לאחר ש"רצחנו את אלוהים", ולאחר שקאמי בנפילה חשף אותנו לאי היכולת של האדם המודע לפעול, מוצגת לוֹלה כעל-אדם חדש: סופרמן בעידן פוסט-פוסט-מודרני, בעידן פוסט-אנושי. ניטשה האמין שהמוזיקה עושה את החיים לאפשריים, בסרט Run Lola Run המוזיקה היא מה שמוביל את לוֹלה במסע ההתעוררות, ההתבגרות, ההתפכחות. בעידן הפוסט-אדם, לשוב ולהיות אדם, לפני הכול, בן אדם, היא שבירת כללי המשחק. כמו בגולאג של סטאלין, כמו במחנות, כך גם היום בעולם המערבי/דמוקרטי/קפיטליסטי/מתקדם/נאור/צודק. לוֹלה היא שרה שהתעוררה, היא מעצימה את האנושיות עד כדי טירוף וזאת מתוך ניסיון למנוע את העקדה שתמיד בדרך להתרחש שוב. הנעקד מחפש מיד, מתוך דיבוק, את מי לעקוד.

המעבר מקול מסונתז לחלוטין לקול אנושי יותר בפסקול הסרט, מסמל את הרצון לשבור את הכלים, לשוב להיות אדם – להיות בן אנוש בעידן שמשמיד באופן טכני-מכני-אוטומאטי.גיבור העל בעידן הזה הוא האדם, בן האנוש, זה שמתבונן בעיניו של האחר. האחר הטוטאלי הוא הזמן, לכן הזמן קופא בזמן החוויה הטראומטית, ולכן חייבים לנפץ את השעון המייצג את מה שלא הספקנו ואת מה שלא נספיק. הדרך של לוֹלה היא אותה צרחה שמדלגת מעל למסמן הישר למסומן. אך לוֹלהאינה רק צורחת, אין היא רק מדברת אל עצמה, היא משנה את המוזיקה, את קצב החיים, היא נאבקת בעולם המציאותי בעזרת מעבר לחיים בעולם ווירטואלי. מעל לכל היא רצה, מזיעה, ובפשטות, חוזרת אל גופה. לוֹלה מנהלת דיאלוג צמוד עם גיבור הסרט מועדון קרב, הם מחפשים, כל אחד בדרכו, אחר האותנטיות והם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם השיטה והקצב הקפיטליסטיים. אלא שלוֹלה במעבר ממזרח למערב מזכירה לנו כל העת כי קיים עולם שבו אוסרים אותך גם על מחשבה – עולם בניהולו של יוסף סטלין תחת סעיף 58 תת סעיף 10 נוסח "במדור הראשון" של סולז’ניצין  – אדם מואשם אפילו על כוונה בלתי נראית למרוד במשטר. ממש כמו שבעולמנו אדם נאשם אם הוא מעיז לא לכבד את כרטיס האשראי. התפיסה של לוֹלה איננה נאיבית, היא מציבה מול הקפיטליזם אלטרנטיבה גרועה לא פחות. מכאן הבריחה לעולם וירטואלי, ולכן הצרחה – חוסר אונים מוחלט המאלץ אותך לנוע כל הזמן במרחב נטול זמן ממשי, הזמן בסרט מוחלף בתחילה באותו ביט מכאני ולאט לאט בדפיקות הלב שמסמלות את האנושיות.

לוֹלה היא מצד אחד טומב-ריידרחדשה, אך מהצד האחר, שאינו חשוב פחות, היא מרגריטה, במובן שהיא מייצגת את השינוי החברתי מבחינת מגדר. אך השינוי שלוֹלה רוצה ליצור משמעותי הרבה יותר, לוֹלה רוצה לומר את הבלתי נאמר. לעשות את ההתרחשות שמאחורי הקלעים, לעיקר. לוֹלה מנסה לחדור את החלל והזמן ובכך גם לרסק את יסודות הפילוסופיה המערביים נוסח קאנט וגם לומר שהעולם כל כולו סובייקטיבי, כלומר, אותו שומר סף במשפטהוא פנימי בלבד, העולם מצוי בתוכנו:

"At the heart of the subject himself we discovered then, the presence of the world" (Merleau-Ponty, Phenomenology of perception 2002, 498)

מצד אחד מתחברת לוֹלה למוזיקת הטכנו, מצד שני אין היא עבד למוזיקה הדטרמיניסטית הזאת, היא מנסה לשנות אותה, היא מנסה להכניס לתוכה אלמנטים נוספים. לוֹלה שוברת את ממד הזמן בתוך מוזיקת הטכנו ומיישמת, עד כמה שניתן, את התפיסה האקזיסטנציאליסטית: על האדם מוטלת, ללא הרף, החובה לבחור, לכן ל-לוֹלה אין אלטרנטיבה מלבד מוזיקת המכונה, מלבד הטכנו המנוכר, ודווקא בתוכו היא חייבת להחזיר את האנושיות, את הבחירה, את המרד, את היכולת לשנות, את האפשרות לחיות חיים אותנטיים המתרחקים מהרפלקציה ומהמודעות האינסופית, המודעות משתקת – חייבים לחזור לגוף, כי זה כל מה שיש לנו. רק בבחירה אנו מעצבים את אופיינו ואת אופי העולם שבו אנו חיים.

אחת ממטרות המוזיקה בסרט היא להכניס אותנו לאווירה של משחק מחשב נמרץ. קצב הטכנו הוא הקצב הרשתי. מוזיקה שנעשית באמצעות מחשב, מנוגנת במחשב וחיה, באופן בלעדי כמעט, ברשת. ברמה הגבוהה יותר, המוזיקה ופעימות לבה של לוֹלה, שוברים את ממד הזמן הפשוט; כבר בתחילת הסרט, רצה לוֹלהלתוך השעון, וגם בהמשך, אנו שומעים תקתוק של שעון. דהיינו, יש שעון חיצוני, אך הוא מתקתק מבפנים. זה אותו שעון שמתקתק ותוך ראשנו ולא נותן לנו לעולם מנוח מהשאלות הבלתי אפשריות. השעון הוא גם המפגש שלנו עם העולם. ככול שלוֹלה מתפכחת במסעה לעבר המודעות, נחלש קול תקתוק השעון המייצג את העולם החיצוני, את הציפיות, הלחצים, התחרות, את תרבות הריצה המערבית. שבירת מימד הזמן היא תנאי הכרחי במסע השחרור. אותו מימד זמן מתפרק גם בזמן ריקוד. בלקינג טען שהריקוד קדם להליכה. אם מביטים על טענה זו מנקודת המבט של הסרט והפסקול של Run Lola Run, אפשר לחשוב שהריצה המשולה לריקוד ולא להליכה, בסיסית יותר ל-לוֹלה; הריצה מסמלת ל-לוֹלה חיבור עמוק יותר עם עצמה – היא האני הקדם רפלקטיבי:

"I wish I was a hunter" (Lola).

הריצה (המקבילה לריקוד של ויקו), בשילוב עם המוזיקה, מביאים את האדם למחוזות חדשים של הרמוניה עם עצמו ועם הסביבה. המוזיקה השבטית, הריקוד והריצה, באים לעזור לאדם לפתור את הבעיה המטאפיזית ואת בעיית הניכור דרך התחברות שלמה יותר עם עצמו ועם החברה שבה הוא חי. בעולם המערבי-מונואיסטי שביטל את הגוף כל גאולה שהיא קשורה בהחייאתו המחודשת של הגוף.

"The unity of man has not yet been broken; the body has not yet been stripped of human predicates; it has not yet become a machine" (Merleau-Ponty, The structure of behaviour 1965, 188)

ראו קישור למאמר המלא: http://slil.huji.ac.il/~slil/uploads/sheets/ataria.pdf

מחשבות על מדע בעידן הזה

מדע חרד: מדריך לאנרכיסט הצעיר

למה מתכוונים כשמדברים על מהפכה מדעית? הרי הכוונה היא לא לממצא כזה או אחר אלא לתפיסת עולם חדשה. מדובר אפוא בשינוי של מצב תודעה, שינוי של דרך המחשבה ואופני השיח. בלי להיכנס לשאלות פילוסופיות עמוקות -  המדע דורש הוכחות, המדען צריך להיות מסוגל להוכיח באופן ניתן לשחזור את טענותיו על סמך ממצאים. כשהטכנולוגיה אינה מאפשרת אישוש תיאוריה או-אז יש להמתין להתקדמות הטכנולוגית על מנת לאששה  ולהפוך אותה למדעית. לעניות דעתי, במובנים רבים המדע הוא עדיין רעיון כושל ולא ממומש מאחר ובסופו של דבר אנו חיים בעולם של תוצאות, ולא בעולם של סיבות. המדע נמצא תמיד צעד אחד אחרי, תמיד מתבונן מבחוץ. המדע אמור לאפשר לנו לקשור באופן סיבתי בין תהליכים, אך בשלב הזה אנחנו עדיין רחוקים משם (ניסויים פשוטים במכאניקת הקוונטים מוכיחים זאת).  

ישנם מי שמחפשים סימנים לשיח מול אלוהים בכל מה שקורה להם בחייהם לעיתים אני תוהה ביני לביני, האם לא כולנו כאלו?), כל אסון הוא "סימן משמים"; ברור כי בנקודת הסיום המדע לא יכול לקבל הסבר מסוג זה. המדע דורש הסברים שניתן לאתר אותם, המדע לא יכול לסיים הוכחה במילה "אלוהים". רוצה לומר, המדע לא מסוגל לקבל את הקונספציה של אלוהים כהסבר לשום דבר. חשוב להבין כי הגישה המדעית לא נותרת נעולה בחדרי המעבדות, הקפקאיים מעט יש לומר, אלא יוצאת, לפחות לכאורה, אל העולם האמיתי. כלומר, הגישה המדעית יוצאת למלחמת חורמה נגד תורת מוסר שמעוגנת באלוהים ונגד טיעונים קרטזיאניים שמסתמכים על טוב ליבו של אלוהים.

המעבר מעולם של אלוהים כתשובה סופית להעדר תשובות מסוכן, זה מעבר לעולם ללא וודאות, עולם בו אנחנו נאלצים לחיות ללא הסברים. והאדם, מטבעו כך מסתבר, אינו יכול לסבול חוסר וודאות מכל סוג שהוא: "אבל למעשה, לא היה דבר בתולדות העולם המערבי שהיה לו משקל רב כל-כך כמו הצורך בוודאות רציונלית, יקריב המערב הכול: את דתו, את אושרו, את תקוותיו, ולבסוף את חייו" (1 עמ' 268). במובן הזה דת ומדע נמצאות בתחרות מתמדת, ככל שהמדע מסביר יותר, אלוהים נדחק לפינות אפלות יותר ומפחידות יותר, ולכן יש לבחון היטב את היחס בין התקדמות מדעית (הסבר טוב יותר של המציאות בה אנו חיים) ביחס לעלייה של קבוצות דתיות קיצוניות יותר, הן ברמת המקרו – מה ש בודריארמגדיר כ"מלחמת העולם הרביעית" (2), והן ברמת המיקרו, למשל חרדים בישראל.

כאשר הוסרל המדבר על "משבר המדעים האירופאים" ערב השואה היהודית באירופה אין הוא מדבר רק על חוסר יכולת להסביר ממצא כזה או אחר, כי אם על משבר בתפיסת העולם: "אין לנו דגם מחייב בעל תקפות מדעית מובהקת...[ולכן] בשלב זה אין לנו שום סיבה להכיר במדעים הללו כבמדעים תקפים ובמתודה שלה כמאפשרת להעמיד תורות תקפות" (3 עמ' 16). המדע מנסה להחליף את אלוהים, הוא מנסה למצוא תחליפים לגישה הפנקסנית של האדם המאמין (נוסח ניטשה). בעיקרו של דבר המדע מנסה להחליף את המתמטיקה של הפנקס במדע שמעוגן בנוסחאות מתמטיות תקפות באופן בלתי תלוי באדם (עוד נראה שהמתודה המדעית האמיתית היא ביטול האנושיות, המדע רואה באדם מחסום להבנה ולא דרך לחקירת העולם). אם המדע נכשל ביצירת מתודות טהורות, נקיות ממושג הסובייקטיביות (אם תשאלו מדען "אמיתי" כל מחקר איכותני הוא לא יותר מקשקוש) או-אז האדם חוזר לפרדיגמה היחידה שעובדת בוודאות, מלחמה, שהרי קצת דם תמיד משכיח מאיתנו שאלות מטפיסיות. לכן אגב, האנס – גיבור ספרו של תומאס מן "הר הקסמים" – יצא בשקיקה להילחם.

מלחמת עולם היא, בסופו של דבר, תוצאה של קריסה בדרכי המחשבה. תוצאה של מטפיסיקה שפשטה את הרגל. בעולם של "מהפיכות מדעיות" משבר מתודולוגי (לאמור: טכניקות איסוף הידע פסולות במהותן) הוא לא "עוד משבר" כי אם משבר שמוביל לשבר אפוקליפטי. אני יודע מה כתבתי כאן, קריסה מתודולוגית מובילה לשבר בסגנון הידוע והישן (והיהודי יש לומר). מכאן המחשבה שגם הדת וגם המדע הם תת מבנים של משהו רחב יותר. דת ומדע הם שתי תנועות שמתמודדות כל אחת בדרכה עם ממד הזמן, עם העובדה שהזמן בחיינו הולך ואוזל. המוות הוא הדבר הממשי היחידי בחיים הללו ולכן ברור כי חרדת מוות מנחה את המדענים ואנשי הדת גם יחד. השיטות הדתיות שמבטיחות לנו חיים אחרי המוות מוכרות לכולנו, אבל הטריקים המדעיים מציעים חלופות דומות ולא מוצלחות בהרבה. למשל, התפתחות תחום הוירטואל-ריאלטי אמור בסופו של דבר לאפשר לנו לחיות לנצח כ"מוח בצנצנת", להחליף את הגוף הממשי שלנו בגוף ווירטואלי שיחיה לנצח. בכך המדע מגשים שני עקרונות יסוד שלו: ראשית ביטול הגוף האנושי הבזוי שטבוע לחלוטין בהיסטוריה של עצמו והעולם, ושנית לאפשר חיי נצח. המדע אפוא לוקח את תיעוב הגוף הנוצרי צעד אחד קדימה לטובת ביטול הגוף - שימו לב שרופאים תמיד מתייחסים לגוף של החולה כאילו שהוא כבר מת, מבחינת המדע הגוף הוא אובייקט בטבע ולא סובייקט בתוך הטבע.

איך שלא נסובב את זה גישה מדעית היא תפיסת עולם שעומדת אל מול האמונה. זה לא אומר שלא ניתן להיות אדם מאמין וגם מדען (הקונפליקט אדיר אך זה מצב אפשרי) וזאת מאחר שהמדע עוד רחוק מלהסביר נושאים מרכזיים: מחד גיסא המדע לא יודע לומר לנו איך ולמה דברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים בעולם (המדע עוד לא יודע להסביר בדיוק מהו "חומר") ומאידך גיסא הוא גם לא מצליח להסביר לנו את החוויה האנושית. ואף על פי כן, בסופו של דבר המדע מתיימר להסביר הכול ובכך לבטל את האלוהות ויתרה מכך, לבטל את המימד האנושי בחיינו. רוצה לומר, המגמה של המדע היא ביטול ורדוקציה, המדע האמיתי בסופו של דבר לא משאיר שום דבר בעל משמעות.

*

עד לא מזמן חשתי שהשאלה החשובה ביותר שאני צריך לענות עליה היא איך אני מגדיר את הזהות שלי כיהודי וציוני (השם ישמור!) שחי במדינת ישראל. לאחרונה אני מבין שהתעלמתי מ-ממד מרכזי בחיי, אני חי את חיי באופן מדעי. מכאן נגזר שאני לא חי את החיים אלא תמיד לוקח צעד אחד אחורה להסתכל על העולם – כלוא תמיד בהר הקסמים. מחשבה זו העירה אותי מתרדמה של עשר שנים. אני רוצה לומר בצניעות שהוספת ממד זה לדיון גורם ללא מעט וויכוחים לקבל תפניות מפתיעות, מוויכוחים פנימיים על מבנה בית המשפט העליון שבאמת מאמין שהוא יכול להגיע לחשיפת האמת באופן מדעי ומשם לגזור, שוב באופן מתמטי, מי צודק ומי טועה וגם מה מגיע למי שטעה (מזכיר לי את מושבת העונשין של קפקא). ועד הקונפליקט היהודי-פלסטיני. באשר למקרה האחרון אשאל זאת כך: האם המילה "קונפליקט" ("לחימה בעצימות נמוכה") יכולה בכלל לשמש שיח מסוג זה, האם זאת לא מילה מדעית מידי – כאשר אני נעלב מחבר אין בינינו קונפליקט, הוא פגע בי אישית, כשמאמר שלי נדחה, אני תמיד אחוש שמישהו דחה אותי ממש, לכן לא נשמע את טוני סופרנוס מדבר במילים שקריות שכאלו, הוא תמיד יעדיף את הפיתרון האותנטי. המילה "מאבק", ואולי פשוט "מלחמה", לעומת זאת שואפת לאותנטי, היא מתרחקת מהעולם המדעי; בעולם של קונפליקט משתמשים בפצצות שהורגות חפים מפשע, בעולם של מלחמה מפוצצים את עצמך יחד עם כמה חפים מפשע. הפער אדיר, השיח המדעי מאפשר לנו לשכלל את האכזריות עד כדי מחשבה שהשנים 1939-1945 היו רק קדימון ולעגן את אותה אכזריות בסיסית במסגרת מדעית מוסדרת, שהרי תורות מוסר היום לא זקוקות לטוב ליבו של אלוהים אלא לניסוי "אובייקטיבי" שיוכיח אותן.

השאלה הגדולה מבחנתי היום היא איך לשלב את המדע בחיי מבלי למצוא את עצמי במדבר של סימני שאלה בלתי נגמרים. המהפכה המדעית חלחלה לתוך השיח המערבי, הדבר בא לידי ביטוי באובססיה להסביר ולהבין. ברגע ש"אלוהים" לא מתקבל כתשובה אנחנו נותרים אבודים בלב ים. אלוהים היה משהו (כולנו קראנו את ניטשה) שאפשר לנו לחיות עם ממד זמן סגור ומוגבל, העולם המדעי לא מאפשר זאת בינתיים (הוא אולי שואף לשם אך עדיין לא הגיע לשם). מאחר ואני סבור שגם הדת וגם המדע הם תת קטגוריות במסגרת רחבה יותר (שתי פירמות מתחרות, האחת מוכרת אדידס והשנייה נייקי) שהייתי מגדיר אותה כ"אימה" נוסח היידגר, כל עוד המהפכה המדעית לא תייצר אופק זמן חדש, כזה שחורג מהזמן הגופני, אנו צפויים לאפוקליפסה אישית, כלומר, לאו דווקא למלחמות עולם נוספות (הגם שזה לא בלתי נמנע) אלא למשברים אישיים שילכו ויחריפו ויהפכו את הדיכאון, כתוצאה מקונפליקטים בלתי אפשריים, למצב תודעה חדש. במצב הנוכחי דיכאון הופך להיות קטגוריית-על.

 

1. וולבק, מישל. החלקיקים האלמנטריים. [מתרגמים] מיכל סבו. תל אביב : בבל, 2001.

2. בודריאר, ז'אן. רוח הטרור. [עורך] אמוץ גלעדי. תל אביב : רסלינג, 2004.

3. הוסרל, אדמונד. משבר המדעים האירופיים והפנומנולוגיה הטרנסצנדנטלית. ירושלים : מאגנאס, תשנ"ו.

משבר הגבריות

מתוך מסה בעבודה: משבר הגבריות והייצוג שלו בקולנוע האמריקני
הדיאלוג בין טרוויס (נהג מונית) ומייקל (צייד הצבאים) הוא כה חזק שאין להתעלם ממנו, ולא רק משום שאת שתי הדמויות מגלם שחקן אחד. טרוויס רוצה להיות ציד. מייקל הוא ציד מטבעו. לעיתים נראה שטרוויס הוא מייקל בגלגול אחר, או שהוא פנטזיה במוחו של מייקל. אך ההבדל בין הדמויות מהותי; מייקל מבין שמודל האב קרס ומנסה להציל את מודל האח, כשהדבר אינו עולה בידו עם ניק: הוא אינו יכול להמשיך במשחק, לשוב לזוגיות, לאהובתו של ניק– לינדה. ניק עצמו, אינו מסוגל לשוחח עם לינדה, הוא מתקשר אליה מווייטנאם, אך הוא אינו יכול לדבר עוד, הוא אינו רוצה עוד לדבר, הוא יודע שמקומו בבית המשוגעים עם סטיבי. החזרה למציאות אינה אפשרית, לכן הוא (ניק) מעדיף לשתוק. אותה שתיקה משתקפת בחייו של מייקל כאשר הוא נכשל באופן מוחלט בקיום יחסים אינטימיים מלאים עם לינדה, והרי ניק ומייקל הם אותו אדם ממש. חשוב להבין שמבחינת הגבר הפוסט-טראומטי, האישה איננה מן האפשר, היא מעבר לגבולות השיח והתפיסה, היא ממוקמת מעבר לטראומה, מעבר למימד הזמן הקפוא של הסובייקט הטראומטי. מייקל מחליט לחזור לווייטנאם כדי להשתחרר מהדיבוק, כדי לשוב לבית האמתי, לברוח מהשבי שהוא המולדת המזויפת: When I was here I wanted to be there, when I was there all I could think of was getting back into the jungle.
מייקל אפוא נוסע להציל את ניק בניסיון להציל את עצמו, אין הוא רוצה לוותר על העולם, על האחר, הוא יודע שזה המפתח היחיד לעצמו, אלא שהכרוניקה ידועה מראש וברובד עמוק יותר הוא אינו יכול להציל את ניק. ניק הוא הטראומה של מייקל (ולהיפך), הוא עולמו, ומייקל יודע כי כדי לשרוד עליו לרצוח את הקול הפנימי, את ניק– הרי מדובר במשחק סכום אפס. המצב הפוסט טראומטי הוא מתוך הגדרתו משחק סכום אפס שלך מול עצמך. הנפש מול הגוף, במצב טראומטי הנפש והגוף לא יכולים להמשיך לחיות תחת כפיפה אחת – אחד חייב לחדול מלהיות.
אם כן, מה שמתחיל כמשחק נעשה מציאות זוועתית, מייקל מבין זאת ולכן אין הוא אינו יכול לסבול את סטנלי (המכונה "סטוש") המשחק באקדחים; באחת הסצנות החשובות בסרט חוטף מייקל מסטנלי המאיים על אקסל את האקדח, מכניס כדור ומשחזר את משחק הרולטה הרוסית שהוא (מייקל) סטיבי וניק שיחקו בשבי ואומר משפט מהחשובים ביותר:
"this is this, this isn't something else"
מייקל חודר לממשי בעזרת הסמלי, הוא מבין שבעולם הפוסט-טראומטי, הפנטסטי הוא המציאות השלטת. בסיטואציה זו מייקל קרוב לבחור בעולמו הפנימי על פני העולם בחוץ ואם היה עושה זאת, היה גורלו זהה לגורלו של ניק. מייקל משחזר גם את האיום של סטנלי עליו (סטנלי היא "אחד מהחבר'ה" אך לא יצא למלחמה), ומבהיר לצופים, ובעיקר לעצמו, כיצד יכולים משחקים להפוך למציאות בלתי אפשרית. זה הרגע שמייקל מבין כי הדרך היחידה להציל את ניק היא לשחק אתו ברולטה הרוסית פעם נוספת. המציאות היא חיקוי של הפנטסטי.

http://slil.huji.ac.il/~slil/uploads/sheets/ataria_man.pdf

שיגעון וקדושה

כאשר בוחנים את הקשר שבין שיגעון לנבואה, שבין שיגעון לקדושה, מתקבלת התחושה של יחסי אהבה-שנאה, משיכה-דחייה. את ישו הגדירו המשוגעים שהיו סביבו, כמשוגע שקידש את השיגעון במותו וקשר אותו לתבונה, לידיעה ולנבואה לעד. לפי פוקו (1972), המשולש אמונה-שיגעון-ידיעה (ואמת) הוא נושא שהכנסייה לא ידעה להתמודד איתו: הייתה שם, מצד אחד, דחייה על הסף ומצד שני, הערצה. השיגעון נמצא בין שני קטבים, בקוטב אחד ניצבים החטא הקדמון והכפירה המוחלטת באל, ובקוטב השני שולט השיגעון והוא אמונה מוחלטת ואינסופית.
לטענתו של פורטר (פורטר 2008) המשוגעים מחליפים את השיגעון 'הפשוט' בקנאות (חרדה מוסרית מפני העולם הבא ותחושת אשמה) דתית שאינה יודעת שובעה. מחליפים התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. האמונה הדתית נמצאת על התפר שבין תרופה לסם. השיגעון הוא בו זמנית החרדה מהמוות וההשלמה המלאה איתו. אך אל לנו לשגות ולחשוב שהשיגעון הוא מחוץ לאדם, מחוץ לרציונלי, נהפוך הוא, המשוגע הוא בו זמנית ה'אני' במובן העמוק ביותר וה'אחר' האולטימטיבי. המשוגע הוא החבר בדיאלוג האינסופי נוסח בכטין (בכטין 2008) ביני לביני, בין הכחשה להודאה, בין החיים למוות. המשוגע מסמל את סוף העולם, או לכל הפחות את סוף העולם הרציונלי. השיגעון לועג לתבונה ומציב את הכאוס כעיקרון פעולה ואת ידיעת ה-אין כמבוא לתפיסת העולם ולניתוחו.
השיגעון הוא ראיית ההיסטוריה בעיני השטן שצוחק לחיים ולעצמו ומציב את הגיהינום כאפשרות היחידה למי שבוחר בחיים. סוף טוב מציג השיגעון כאילו היה בדיחה עלובה והאשליה (הנורמאלית) שאפשר להשפיע על סוף הסיפור היא-היא השטן. בשיגעון השיח בלתי אמצעי בין החושים לשכל, בין התבונה לסכלות, בין התשוקה לאמונה, בין הדממה לצליל, ובסיכומו של דבר בין הנפש לגוף הוא שיח שמקורו בחלום ובאמונה מוחלטת בעולם הדמיון, והוא נמצא על הגבול הדק שבין הבדיה לאמת, שבין הסובייקטיביות לאובייקטיביות.
בחלומו של המשוגע השפה היא הכלי שאתו שומר המשוגע על הקשר עם טירופו. החלום והשיגעון מתקיימים על אותה תשתית. המשוגע חי בין חלום לערות ואינו מפריד בין דימויי החלום לחוקי המציאות. המשוגע מסונוור ובצהרי היום הוא אינו רואה את אור, הוא מגשש בעלטה אחר האמת ובתוך שבילי הלילה הוא בא מבלי משים אל הידיעה עצמה.

מסה בעבודה

שפינוזה

הבעיה הפסיכו-פיזית כפער בין סכמת הגוף לדימוי הגוף: תובנות בעקבות ה"אתיקה" של שפינוזה
השאלה הפסיכו-פיזית היא רעיון מסתורי ועיקש בדיון המדעי. נראה אמנם כי מבחינה מדעית האינטואיציה הקרטזיאנית (המחשבה שיש שתי ישויות: גוף ונפש, וביניהם מתקיימים יחסי גומלין) שגויה, אולם, מבחינת התחושה היומיומית שלנו אין זה כך ועל המדע להסביר תחושה בסיסית זו בחיינו. על פי שפינוזה, היחסים בין הגוף לנפש הם יחסי זהות ולכן אין צורך ביחסי גומלין (סיבתיים) בין ישות פיזית לישות שאינה פיזית. להבנתי, ניתוח נכון של יחסי הזהות בין העצם המתפשט לעצם החושב הם המפתח להתקדמות המדע. טענתי המרכזית במאמר היא שאת הבעיה הפסיכו-פיזית יש להגדיר כפער בין דימוי הגוף (body image) - התחושה המודעת שלנו את גופנו, לבין סכמת הגוף (body schema) - הרמה הלא מודעת שבה אנו חשים את גופנו. טיפול בבעיה מהיבט זה מרמז על סוג היחסים שבין הנפש לגוף: עיבוד המידע נעשה בכמה רמות והרמה הנפשית היא הרמה שבה הגוף מקבל משמעות, כלומר הרמה שבה "קשקוש" (愛) נעשה מילה (אהבה). במאמר זה אנסה להוכיח טענה זו תוך הסתמכות על כתביו של שפינוזה (בעיקר על פרק ב' באתיקה).


--------

מאמר בעבודה

השתלת זיכרונות

Implanting Rich Autobiographical False Memories: How Salomon Maimon's philosophy may clarify this problem?

Episodic memories constitute a fundamental human characteristic; one’s identity is basically constructed as a consequence of one’s experiences − my story is who I am. The main problem with implanting "rich autobiographical false memories" (RAF-memories) is the ability of one’s story to contain a new detail in its past, particularly when the detail is very bizarre and is not in keeping with other details − in a fundamental way. From a purely philosophical perspective, the main questions can be formulated as follows: What kinds of relationships exist between (a) the "arrow of time" (b) causality (c) what we know (d) truth and (e) continuity of the self. However, from a philosophical-psychological point of view, we should try to comprehend how one's autobiographical self can change in such a radical way, and yet the person remains the same as before. A broader formulation of the question would be: What are the implications regarding the sense of self? Adopting Salomon Maimon's (a Jewish philosopher who lived between 1753-1800) basic principles we may succeed in explaining − from a philosophical point of view, as well as from a philosophical-psychological point of view − the implanting of "rich autobiographical false memories".

Maimon undermines the significance of the thing-in-itself, emphasizing cognition as a creative power, maintained by strict logical reasoning. Adopting Maimon's main principles such as: (a) human cognition which is identical only in schematic features to the infinite mind, (b) imagination as a cognitive tool which enables the deception of cognition (c) truth rooted in logical symbols, (d) cause and effect are mutually determined (once the subject accepts an outcome, he must create a cause in conjunction with it), and (e) sense of self as purely an idea, but, at the same time, a real predicate (since its nature prevents it from being determined by anything except itself), may well explain implanting rich autobiographical false memories from a philosophical point of view, as well as from a philosophical-psychological point of view. 

מאמר זה נמצא כעת בעבודה