יום שישי, 30 באוגוסט 2013

Sense of ownership and sense of agency during trauma

Abstract

This paper seeks to describe and analyze the traumatic experience through an examination of the sense of agency—the sense of controlling one’s body, and sense of ownership—the sense that it is my body that undergoes experiences. It appears that there exist (at least) two levels of traumatic experience: on the first level one loses the sense of agency but retains the sense of ownership, whilst on the second one loses both of these, with symptoms becoming progressively more severe. A comparison of the traumatic experience with various modulations of the senses of agency and ownership, from cases involving prostheses to tools requiring greater or lesser extents of control, suggests that the harsher the traumatic event, the greater the damage is to the sense of ownership, resulting in the increasing sense of the body as a tool rather than an original organism. Likewise, the long-term ramifications become more severe according to the significance of the damage to the sense of ownership.

יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

הגוף בעידן הזה: מבט מהשבי

תקציר:

האדם בעידן הזה הוא שבוי, כמו השבוי גם הוא איבד את גופו. הגוף הבזוי, המוכחש, העלוב, הקפקאי. הגוף שהטראומה ההיסטורית והאישית צרובה עליו. במאמר קצר זה אבחן דרך שימוש בספרות (קפקא, בל, סולז'יניצין, טרמבו, וולבק) לא רק באיזה אופן אנו מתייחסים לגוף אלא אילו אפשרויות קיימות בעידן המפוכח והמפוקח היטב אחרי אושוויץ. טענתי פשוטה, הדרך היחידה להתעורר מחלום בלהות זה שיש הקוראים לו חיים הוא החזרה לגוף כגוף אנושי תוך ביטול הפרדה הדואליסטית\מונותיאיסטית בין גוף לנפש.
סיכום

האדם בעידן הזה נמצא במצב של קריסת מערכות טוטאלית, הוא משווע לעזרה שנעלמה ביחד עם אותה פאסיביות של שרה בעקדת יצחק: "גם הוא היה קורבן של אותה אם...השקפה פשטנית אבל בסופו של דבר מדויקת" (וולבק, 2001, עמ' 66). האדם בעידן הזה לא יכול לישון, לא יכול לנוח, לא יכול לחוש תחושת נינוחות, מה שמוביל אותו זו תחושת הבריחה התמידית, לא ברור ממה הוא בורח ובטח שלא ברור לאן. מה שברור הוא שהוא לא יכול לעמוד במקום, אך לא פחות חשוב, למרות שהעולם בעידן הזה נראה קטן מתמיד – "אף פעם לא תיארתי לעצמי שהחיים יכולים להיות מוגבלים כל-כף, ושהאפשרויות מצומצמות כל-כך" (וולבק, 2001, עמ' 273), האדם בתקופה הזו לא יכול לצאת את גבולות התא: "דבר אחד היה ודאי: איש לא ידע עוד איך לחיות" (וולבק, 2001, עמ' 66). הוא לבד, מידי פעם זורקים לו אוכל דרך תא הדלת. מידי פעם הוא שומע זעקות של שכנים: "חיש קל למדנו לא לשאול שאלות ותמיד, בכל עת להעמיד פנים שהפקודה מובנת" (לוי, 2008, עמ' 33) אך לא יותר מכך. הדרך היחידה להתמודד עם המצב היא החזרה לגוף האנושי, כל פגמיו הבלתי נסבלים. על סופיותו המהדהדת.