יום רביעי, 4 ביולי 2012


הבעיות הקשות והבעיות הקלות של מדינת ישראל
 "על ארץ מוותרים רק בלב" (מאיר אריאל)

פתיחה

ישראלי, יהודי וציוני, הם שלושה מושגים הקשורים בסוגיות הליבה של העם היהודי – זהות האזרחים היהודים במדינת ישראל נובעת מהשיח בין שלושת המושגים, ומהדיאלוג של היהודי עם המיעוט הלא-יהודי במדינה.
מדינת ישראל נושמת את המציאות הים-תיכונית ומצויה בנקודת המפגש של העולם המערבי עם האסלאם הקיצוני. בסביבה זו קשה לשמר מורשת היהודית ובד בבד לחזק את יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה. למדינה אין גבולות מוסכמים, אין לה חוקה, ורבים מהאזרחים היהודים במדינה מתקשים להגדיר עצמם; יש מי שרואים עצמם, לפני הכול, כיהודים, ויש המגדירים עצמם כציונים ויש מי שמכנה עצמו ישראלי, הגדרה שמשתנה לפי העניין ולפי העיתוי. מכול מקום, נראה שאין מדובר בהגדרות שבהכרח מקיימות ביניהן שיח. טענתי המרכזית היא שהזהות הישראלית היא זהות במשבר ושזו הבעיה הקשה ביותר מולה אנו ניצבים היום.
את הבעיות שבפניהן ניצבת מדינת ישראל אפשר לחלק לבעיות "קלות" ולבעיות "קשות". הבעיות שאני מכנה "קלות", אינן קלות כלל ועיקר, אולם הן בעיות קלות משום שאנו יודעים את שורשיהן והיכן לחפש להן פתרון - הדרך לפתרונן נגזרת מתוך הכרעה באשר לבעיה הקשה. על אף אי ודאות מובנית, הבעיות הקלות מונחות בזירתם ובשליטתם (החלקית) של מקבלי ההחלטות ברמה הארצית.
למימד הזמן חשיבות קריטית  בתהליכים; ככל שעובר הזמן בעיות קלות נעשות סבוכות, כואבות, יקרות, ובעיקר מחריפות (ביחס לא ליניארי לזמן) את הבעיה הקשה. כפי שאברהם לינקולן אמר:  "יכול אתה לרמות כמה אנשים כל הזמן, או את כל האנשים כמה זמן, ואולם אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן" - מדיניות של "הליכה על הסף", מדיניות שדוחה פתרונות אמיצים וקשים, מדיניות שבבסיסה פחד מקבלת החלטות בשל השאיפה לעוד קדנציה, היא מדיניות שמוליכה לאבדון.

"בעיות קלות"

·         היחסים בין שלוש הרשויות (השופטת המחוקקת והמבצעת): אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל – מבין הבעיות הקלות בעיה זו היא הקרובה ביותר לבעיה קשה.
·         מקומה של מערכת המשפט בחיי האזרח.
·         היחס של הרשות מבצעת והשופטת לאזרחים שבאופן שיטתי אינם שומרי חוק
·         גבולות מדינת ישראל.
·         המערכת החוקתית במדינת ישראל.
·         שיוך הקרקעות לאזרחי המדינה.
·         גבולות ההפרטה והמדיניות הכלכלית במדינת ישראל.
·         אופייה של מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית במדינת ישראל.
·         מקומה של התקשורת בשיח הציבורי
·         אופייה של השפה העברית.
·         מקומה של האקדמיה בשיח הציבורי.
·         תפקידו של צה"ל ביחס למטרות המדינה.
·         שיטת הבחירות והייצוג
·         יחסי הון-שלטון
·         היחס אל משאבי הטבע המוגבלים שעומדים לרשות מדינת ישראל
·         היחסים בין יהודי התפוצות למדינת ישראל
·         מקומה של ירושלים בשיח הציבורי (פוליטי-דתי-מדיני)
·         אופיו של יום העצמאות ואופיים של ימי הזיכרון.
·         היעדר דיאלוג בין השלטון למיעוטים השונים.
הבעיות הנ"ל הן בעיות סבוכות אולם, ניתוח מהיר חושף שכולן נובעות משילוב של גורמים מספר: מדיניות של עצימת עיניים ביחס לבעיות פשוטות שבמשך הזמן יצאו משליטה; חוסר היכולת להפריד בין הדרג הפקידותי לדרג המחליט; העדר תכנון לטווח ארוך ביחס לאתגרים עתידיים; שלילת אפשרות לשיח פתוח בסוגיות הליבה. בניתוח מעמיק יותר מתגלה שהבעיות הנ"ל נגזרות מבעיה אחת הקשורה לזהותו של תושב מדינת ישראל במאה העשרים ואחת.

מהי ה"בעיה הקשה"?

בשגרת הניהול השוטף וההתמודדות עם הבעיות היומיומיות, אין מתפנים לטיפול בשאלה המרכזית, אנו מתנהלים כמו מתוך רדיפה אחרי זנבנו שלנו, לכן נראה שכל תהליך במדינה אינו מוביל לשום מקום – אין זה ברור מה המניעים להחלטות. במצב הקיים, כאשר אנו מתחמקים מסוגיות הליבה, תכנון לטווח ארוך פשוט אינו אפשרי. ההנהגה של מדינת ישראל אינה סובלת מטיפשות, המורכבות בניהול מדינה אינה נמצאת מעבר ליכולותיה, אולם כשהשיח שגוי מיסודו, כל פתרון אינו אלא כיבוי שריפה. אינני סבור שאני מחדש דבר מה באומרי שהשאלה המרכזית קשורה ביכולתנו לעצב את זהותו של האזרח במדינת ישראל, אך אני סבור שבהפרידי בין המחלה והסימפטום, בין הבעיה הקשה לבין השלכותיה, אני מייצר סדר שמאפשר התחלתו של דיון נכון – כזה שניתן לצאת ממנו לדרך חדשה.
כאשר אין אנו יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו ואיננו מסוגלים להביט במראה ולהגיד מי אנחנו, ברור שאיננו יכולים לצעוד קדימה, או שההליכה קדימה משולה להליכה על ביצים. כשאין מכנה משותף על בסיס חיובי, אי אפשר לנקוט במהלכים אסטרטגיים. התשובה לשאלות באשר לחוקה, גבולות המדינה, ההפרטה ומעורבותו של הפרט, איננה יכולה להיות תוצאה של סטאטוס-קוו שאינו אלא מס שפתיים. על התשובה להיגזר בשלב ראשון, מהסכמה של תושב ירושלים, תל אביב, ערד ואביבים על מה שמשותף להם. אם התשובה היחידה היא שכולם יהודים או שכולם דוברי עברית, יש כאן מצע משותף לתושבים היהודים במדינת ישראל, אך האם קיים מצע כזה לא רק באופן פורמאלי? אם הוא אינו קיים, האם אפשר ליצור מצע או שיש להניע תהליך שבו היהדות, בקונסטלציה כזו אחרת, תהווה המצע שממנו אפשר לדון בשאר הסוגיות?
האם כאשר נגדיר את המצע המשותף כיהודי-עברי ייוותרמקום לציונות? איזה דיאלוג עם ערביי ארץ ישראל מאפשר מצע זה? הרי בסופו של דבר הם כאן, וכל עוד הקיבוע ההדדי שהופך חלק מהם לאנשים שנמצאים מחוץ לחוק יימשך, לא נוכל לפתור חלק ניכר מהבעיות של מדינת ישראל (כשמכריזים על מדינת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" יש לקחת בחשבון את ההשלכות על אופייה העתידי נוכח האתגרים הצפויים באזור זה ללא שום קשר לתהליכים פנימיים שיתרחשו במדינת ישראל).
הניסיון להגדיר נאמנות הוא נכון אולי, אך למה בדיוק עלינו להיות נאמנים? זאת השאלה שיש להציב במרכז השיח הציבורי, ב"בועה התל אביבית", בשכונת מאה שערים, בשפרעם ובקדש ברנע. השיח הזה מחויב המציאות, אין הוא סובל דיחוי. ברור כי, לפחות בשלב זה, הפחד שמא היהדות אינה מצליחה להוות מצע משותף לשיח בין היהודים במדינה, מונע שיח כן בנושא.

מה טיב היחסים בין ה"בעיות הקלות" ל"בעיות הקשות"?

הבעיות הקלות הן לבעיות הקשות כמו שמזג האוויר הוא לאקלים. היחסים נגזרים זה מזה; אקלים הוא מזג אוויר ממוצע לאורך שנים – הבעיות הקלות הן, מחד, תוצאה של חוסר התמודדות עם הבעיה הקשה, ומאידך, אותן בעיות קלות העצימו והחריפו את הבעיה הקשה, ועדיין חייבים להפריד בין המחלה והסימפטומים. כאמור, בעולם שמפחמן עצמו לדעת הממוצע יכול להישאר זהה אך התנודות הופכות להיות כה חריפות עד כדי מצב שבו הממוצע מאבד משמעות.
אופי היחסים בין הבעיה הקשות לבעיות הקשות הוא כזה שבו לא נוכל להתמודד עם אף אחת מן הבעיות הקלות עד אשר נכיר בכך שהבעיה הקשה קיימת ומשפיעה על התנהלותו כמדינה וכיחידים - מהרגע שנכיר בבעיה הקשה, ברגע שנשכיל להציב את שאלת הזהות בלב השיח הציבורי נוכל להתחיל לנוע לכיוון פתרון הבעיות הקלות, אך, כמו במקרה של האקלים, לא מדובר ביחסים חד כיווניים, יש כאן הדדיות מוחלטת ולא מעט אי וודאות.
כבר הבהרתי שהבעיות הקלות אינן פשוטות כלל ועיקר, וכל עוד אין מצע משותף חיובי לשיח במדינה, לא ניתן באמת להגדיר חוקה, לבסס את מעמדו של המשפט, להגדיר את גבולותינו ולתכנן תוכניות לטווח ארוך בכל תחום שהוא. לא משתמע מכך שיש לפתור את הבעיה הקשה לפני שניגשים לבעיות הקלות, עלינו להחליט להתמודד עם הבעיה הקשה, ומתוך החלטה זו לגשת לבעיות הקלות, אין צורך לאמץ סוג של פתרון אידיאלי ומשם לגזור פתרונות לכל אחת מהסוגיות.
הבעיות הקלות הן סבוכות, הטיפול בהן הופך להיות קשה יותר, מעיק יותר, מעייף יותר, הסיבה לכך פשוטה, לא ניתן, כמדיניות, לכבות שריפה אחר שריפה. אומרים שכאשר הבית בוער זה לא זמן לשאול שאלות, אך אני שואל: האם אנחנו, בעצמנו, בבחירה מודעת או שלא מודעת, מציתים כל העת את ביתנו שלנו?

הפתרון המוצע

השאלה: מה המשמעות של להיות יהודי במאה הזו היא, קריטית, אך, מאחר שאיחרנו במעט את הרכבת, מרחפת השאלה בחלל לא סטרילי - הציונות תפסה את היהדות לא מוכנה, והציונות הדתית תפסה את הציונות ה"נהללית" לא מוכנה, וספק אם במצב הנוכחי אפשר להתמודד עם שאלות זהות של מיעוטים נוספים (אין ספק שמיעוטים חייבים לברר את זהותם; מהבחינה הזו מסמך נוסח "הצהרת חיפה", הוא ניסיון כזה, אך אין הוא תוצאה של שיח פנימי אלא של מו"מ, וחבל שכך מאחר שאינני סבור שערביי ארץ ישראל חשים באמת שהם נמצאים תחת משטר אפרטהייד  - גם לא אנשי אקדמיה באוניברסיטאות  שאת רובן הקימו תורמים יהודים, "ידידים למיניהם" ותקציבי מדינה).
התשובה לשאלה מה היא המשמעות של להיות אזרח מדינת ישראל בעידן הזה, אינה יכולה להופיע כמעשה קסם, אין מדובר בזריקת חץ למטרה או נעיצת החץ וציור המטרה בהתאמה, כמו בכל תהליך, אין הבטחה לתוצאות ברורות, אך כמו תמיד, השאלה קשורה באלטרנטיבה, במקרה של מדינת ישראל תנאי המשחק, ההוויה המזרח תיכונית, אינם מאפשרים להוסיף לשבת על הגדר, כל דחייה של החלטה משמעה קבלה בפועל של תנאי המשחק והכתבת תנאים מגורמים בינ"ל ומקבוצות לחץ פנימיות.
ניהול שיח פתוח, מסוכן תמיד, אך, אולי, החלטה על שיח פתוח היא הפתרון - התוצאה תושג כשיוחלט להעז לדון, בבתי הספר, בתנועות הנוער, באקדמיה, בוועדות הכנסת, במליאה, בבתי הכנסת ובכל פורום בסוגיות הליבה בשאלות קשות שיונחו על השולחן בלי להתחייב על תשובות מוכתבות מראש. ההחלטה להתמודד עם הבעיות הקשות היא היציאה האמיתית מעבדות לחירות. אין הבטחה שבסופו של יום תמצא תשובה, אולם רק דיון כואב יכול להבטיח את המשפט "כמה שאני אוהב אותך, אני כאן להישאר" (פורטיסחרוף). אולי, במקום לצאת למלחמות אחת לכמה שנים על מנת להבטיח את הרטוריקה הישראלית בזירה הפנימית עדיף להשקיע מאמצים בלשאול את השאלות הקשות.
ישראלי, יהודי וציוני, הם שלושה מושגים הקשורים בסוגיות הליבה של העם היהודי – זהות האזרחים היהודים במדינת ישראל נובעת מתוך הדיאלוג בין שלושת המושגים, נגזרת של דיאלוג זה הוא הדיאלוג של היהודי עם הלא-יהודי במדינת ישראל. לכן, בנקודת הקצה, קשורה השאלה הקשה ביותר בניסיון להגדיר את אזרחי המדינה על יסוד חיובי כאזרחים שומרי חוק מתוך בחירה ולא מתוך נרטיבים שבבסיסם רק פחד.