Total Otherness in Dissociative Identity Disorder

Abstract

Bob Dylan, in one of the most influential songs of the 20^th century, asks “How does it feel/ To be without a home/ Like a complete unknown..?” In line with his reflective question, we ask how it feels to be the total other. We present the analysis of an in-depth interview with a sixty year-old woman with Dissociative Identity Disorder (DID), in which we demonstrate that the experience of DID has many attributes in common with total othernessphenomenon. The interview opened a crack in the world of an individual who feels the total other andreveals some fundamental features of the other, including loss of the first-person perspective upon the world, robot-like feelings, disconnection from one's body and the world, unbearable inner conflicts, and  self-loathing that results in being the Total Other. 

http://www.otherness.dk/fileadmin/www.othernessandthearts.org/Publications/Journal_Otherness/Otherness__Essays_and_Studies_4.1/Total_Otherness_in_Dissociative_Identity_Disorder.pdf

Acute Peritraumatic Dissociation: In Favor of a Phenomenological Inquiry

Abstract

Fundamental aspects of trauma — among them dissociation during trauma, which is considered one of the strongest predictors for Posttraumatic Stress Disorder (PTSD) — are not fully understood. This paper argues (1) that the application of the phenomenological structure of time and the phenomenological description of the self (minimal self, sense of ownership, sense of agency, sense of self) to dissociation during trauma can improve our understanding of this phenomenon— at its occurrence and during any possible ensuing symptoms. In addition (2) it will be argued that phenomenological approach, as a method that focuses on the bodily level of experience, in particular the body as it is experienced from within, enables us to penetrate the traumatic experience. Thus by applying the phenomenological approach we may be able to improve our understanding of the traumatic experience and enable the development of better treatment.

http://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/15299732.2013.853722#.UoXggNJ7KE0

Sense of ownership and sense of agency during trauma

Abstract

This paper seeks to describe and analyze the traumatic experience through an examination of the sense of agency—the sense of controlling one’s body, and sense of ownership—the sense that it is my body that undergoes experiences. It appears that there exist (at least) two levels of traumatic experience: on the first level one loses the sense of agency but retains the sense of ownership, whilst on the second one loses both of these, with symptoms becoming progressively more severe. A comparison of the traumatic experience with various modulations of the senses of agency and ownership, from cases involving prostheses to tools requiring greater or lesser extents of control, suggests that the harsher the traumatic event, the greater the damage is to the sense of ownership, resulting in the increasing sense of the body as a tool rather than an original organism. Likewise, the long-term ramifications become more severe according to the significance of the damage to the sense of ownership.

http://link.springer.com/article/10.1007%2Fs11097-013-9334-y

הגוף בעידן הזה: מבט מהשבי

תקציר:

האדם בעידן הזה הוא שבוי, כמו השבוי גם הוא איבד את גופו. הגוף הבזוי, המוכחש, העלוב, הקפקאי. הגוף שהטראומה ההיסטורית והאישית צרובה עליו. במאמר קצר זה אבחן דרך שימוש בספרות (קפקא, בל, סולז'יניצין, טרמבו, וולבק) לא רק באיזה אופן אנו מתייחסים לגוף אלא אילו אפשרויות קיימות בעידן המפוכח והמפוקח היטב אחרי אושוויץ. טענתי פשוטה, הדרך היחידה להתעורר מחלום בלהות זה שיש הקוראים לו חיים הוא החזרה לגוף כגוף אנושי תוך ביטול הפרדה הדואליסטית\מונותיאיסטית בין גוף לנפש.
סיכום

האדם בעידן הזה נמצא במצב של קריסת מערכות טוטאלית, הוא משווע לעזרה שנעלמה ביחד עם אותה פאסיביות של שרה בעקדת יצחק: "גם הוא היה קורבן של אותה אם...השקפה פשטנית אבל בסופו של דבר מדויקת" (וולבק, 2001, עמ' 66). האדם בעידן הזה לא יכול לישון, לא יכול לנוח, לא יכול לחוש תחושת נינוחות, מה שמוביל אותו זו תחושת הבריחה התמידית, לא ברור ממה הוא בורח ובטח שלא ברור לאן. מה שברור הוא שהוא לא יכול לעמוד במקום, אך לא פחות חשוב, למרות שהעולם בעידן הזה נראה קטן מתמיד – "אף פעם לא תיארתי לעצמי שהחיים יכולים להיות מוגבלים כל-כף, ושהאפשרויות מצומצמות כל-כך" (וולבק, 2001, עמ' 273), האדם בתקופה הזו לא יכול לצאת את גבולות התא: "דבר אחד היה ודאי: איש לא ידע עוד איך לחיות" (וולבק, 2001, עמ' 66). הוא לבד, מידי פעם זורקים לו אוכל דרך תא הדלת. מידי פעם הוא שומע זעקות של שכנים: "חיש קל למדנו לא לשאול שאלות ותמיד, בכל עת להעמיד פנים שהפקודה מובנת" (לוי, 2008, עמ' 33) אך לא יותר מכך. הדרך היחידה להתמודד עם המצב היא החזרה לגוף האנושי, כל פגמיו הבלתי נסבלים. על סופיותו המהדהדת.

קישור ישיר למאמר (עמ' 41): http://www.psychology.org.il/%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%9F-%D7%94%D7%96%D7%94--%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%99 

יהודי טוב - "פרוטוקולים: היסטוריה ותיאוריה"

תקציר: לארי, הוא ה"יהודי טוב" הוא אב, בעל משפחה, פיזיקאי, מדען. ופתאום, ברגע אחד, נראה שכל חייו קורסים: אשתו דורשת ממנו גט, מצבו הכלכלי מתערער, מעמדו באקדמיה מתערער, אחיו יוצא מדעתו והוא נאלץ לעזוב את ביתו. ברקע אנו מתוודעים לכך שלארי מצוי בצומת מרכזי בחייו, מחד גיסא הוא אמור לקבל קביעות באקדמיה ומאידך גיסא בנו אמור לעלות לתורה ולחגוג בר מצווה. מדובר בשני מסלולים נפרדים, מדע מהצד האחד ודת מהצד השני. שני רבדים אלו מתוארים בדיוק רב ב"האלביתי" – בעיקר במאמרו של ינטש: מתחת לפני השטח האינטלקטואל, האדם הרציונלי, ממשיך להחזיק באותן אמונות תפלות מוכחשות ובאותו דיבוק יהודי. הפיזיקאי שמאמין שהמתמטיקה היא לא רק הסיפור האמיתי אלא גם הסיפור היחיד, אינו חסין מאותה חרדה שכן הוא לא נגמל מאותן אמונות תפלות. כך שהמתמטיקה של הפיזיקה מתחלפת במתמטיקה של הפנקס. אותו תהליך בדיוק מצוי גם במדעי הטבע. מדע הטבע אינו מצליח להסביר את התופעות המרכזיות של החיים – התודעה האנושית. ולכן, מתוך חרדה אינסופית, מדעני הטבע לא רק מכחישים את מושג הרוח אלא בסופו של דבר גם את הקיום האנושי, או לחילופין, הולכים בדרכו של דקארט, אבי הפילוסופיה החדשה, ומחליטים להתמסר לחלוטין לאל – שהרי האפשרות האחרת היה ההבנה שאין שום וודאות שהעולם בכלל קיים. טענתי היא שבמובן העמוק ביותר המדע זקוק לאלוהים יותר מאשר כל מסגרת אחרת.

קישור למאמר המלא: http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1363957903/1363958315

Consciousness-Body-Time: How Do People Think Lacking Their Body?

War captivity is an extreme traumatic experience typically involving exposure to repeated stressors, including torture, isolation, and humiliation. Captives are flung from their previous known world into an unfamiliar reality in which their state of consciousness may undergo significant change. In the present study extensive interviews were conducted with fifteen Israeli former prisoners of war who fell captive during the 1973 Yom Kippur war with the goal of examining the architecture of human thought in subjects lacking a sense of body (disembodiment) as a result of confinement and isolation. Analysis of the interviews revealed that threats to a normal sense of body often lead to a loss of the sense of time as an objective dimension. Evidence suggests that the loss of the sense of body and the loss of the sense of time are in fact connected; that is, they collapse together. This breakdown in turn results in a collapse of the sense of self.

Direct link:  http://link.springer.com/article/10.1007%2Fs10746-013-9263-3

טכנו במקום רובים

Run Lola Run: מתוך מאמר ב"סליל: כתב עת להיסטוריה קולנוע וטלוויזיה" 
הדרך היחידה לתפוס את התנועה בסרט Run Lola Run היא להיות התנועה; הדרך היחידה לעקוב אחר המסלול היא להיות המסלול עצמו; הדרך היחידה לבחור היא להיות הבחירה והאפשרות, והדרך היחידה להיות בעל משמעות היא להעניק לחייך משמעות. אותנטיות היא הדרך היחידה בעולם שבו האלטרנטיבה למאסר היא בית משוגעים, או, לחילופין, שולחן משרדי ב"Open Space" בקומה ה 76 בגורד שחקים שבו החלונות סגורים תמיד (כן, הם מפחדים שאנשים יתאבדו). לאחר ש"רצחנו את אלוהים", ולאחר שקאמי בנפילה חשף אותנו לאי היכולת של האדם המודע לפעול, מוצגת לוֹלה כעל-אדם חדש: סופרמן בעידן פוסט-פוסט-מודרני, בעידן פוסט-אנושי. ניטשה האמין שהמוזיקה עושה את החיים לאפשריים, בסרט Run Lola Run המוזיקה היא מה שמוביל את לוֹלה במסע ההתעוררות, ההתבגרות, ההתפכחות. בעידן הפוסט-אדם, לשוב ולהיות אדם, לפני הכול, בן אדם, היא שבירת כללי המשחק. כמו בגולאג של סטאלין, כמו במחנות, כך גם היום בעולם המערבי/דמוקרטי/קפיטליסטי/מתקדם/נאור/צודק. לוֹלה היא שרה שהתעוררה, היא מעצימה את האנושיות עד כדי טירוף וזאת מתוך ניסיון למנוע את העקדה שתמיד בדרך להתרחש שוב. הנעקד מחפש מיד, מתוך דיבוק, את מי לעקוד.

המעבר מקול מסונתז לחלוטין לקול אנושי יותר בפסקול הסרט, מסמל את הרצון לשבור את הכלים, לשוב להיות אדם – להיות בן אנוש בעידן שמשמיד באופן טכני-מכני-אוטומאטי.גיבור העל בעידן הזה הוא האדם, בן האנוש, זה שמתבונן בעיניו של האחר. האחר הטוטאלי הוא הזמן, לכן הזמן קופא בזמן החוויה הטראומטית, ולכן חייבים לנפץ את השעון המייצג את מה שלא הספקנו ואת מה שלא נספיק. הדרך של לוֹלה היא אותה צרחה שמדלגת מעל למסמן הישר למסומן. אך לוֹלהאינה רק צורחת, אין היא רק מדברת אל עצמה, היא משנה את המוזיקה, את קצב החיים, היא נאבקת בעולם המציאותי בעזרת מעבר לחיים בעולם ווירטואלי. מעל לכל היא רצה, מזיעה, ובפשטות, חוזרת אל גופה. לוֹלה מנהלת דיאלוג צמוד עם גיבור הסרט מועדון קרב, הם מחפשים, כל אחד בדרכו, אחר האותנטיות והם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם השיטה והקצב הקפיטליסטיים. אלא שלוֹלה במעבר ממזרח למערב מזכירה לנו כל העת כי קיים עולם שבו אוסרים אותך גם על מחשבה – עולם בניהולו של יוסף סטלין תחת סעיף 58 תת סעיף 10 נוסח "במדור הראשון" של סולז’ניצין  – אדם מואשם אפילו על כוונה בלתי נראית למרוד במשטר. ממש כמו שבעולמנו אדם נאשם אם הוא מעיז לא לכבד את כרטיס האשראי. התפיסה של לוֹלה איננה נאיבית, היא מציבה מול הקפיטליזם אלטרנטיבה גרועה לא פחות. מכאן הבריחה לעולם וירטואלי, ולכן הצרחה – חוסר אונים מוחלט המאלץ אותך לנוע כל הזמן במרחב נטול זמן ממשי, הזמן בסרט מוחלף בתחילה באותו ביט מכאני ולאט לאט בדפיקות הלב שמסמלות את האנושיות.

לוֹלה היא מצד אחד טומב-ריידרחדשה, אך מהצד האחר, שאינו חשוב פחות, היא מרגריטה, במובן שהיא מייצגת את השינוי החברתי מבחינת מגדר. אך השינוי שלוֹלה רוצה ליצור משמעותי הרבה יותר, לוֹלה רוצה לומר את הבלתי נאמר. לעשות את ההתרחשות שמאחורי הקלעים, לעיקר. לוֹלה מנסה לחדור את החלל והזמן ובכך גם לרסק את יסודות הפילוסופיה המערביים נוסח קאנט וגם לומר שהעולם כל כולו סובייקטיבי, כלומר, אותו שומר סף במשפטהוא פנימי בלבד, העולם מצוי בתוכנו:

"At the heart of the subject himself we discovered then, the presence of the world" (Merleau-Ponty, Phenomenology of perception 2002, 498)

מצד אחד מתחברת לוֹלה למוזיקת הטכנו, מצד שני אין היא עבד למוזיקה הדטרמיניסטית הזאת, היא מנסה לשנות אותה, היא מנסה להכניס לתוכה אלמנטים נוספים. לוֹלה שוברת את ממד הזמן בתוך מוזיקת הטכנו ומיישמת, עד כמה שניתן, את התפיסה האקזיסטנציאליסטית: על האדם מוטלת, ללא הרף, החובה לבחור, לכן ל-לוֹלה אין אלטרנטיבה מלבד מוזיקת המכונה, מלבד הטכנו המנוכר, ודווקא בתוכו היא חייבת להחזיר את האנושיות, את הבחירה, את המרד, את היכולת לשנות, את האפשרות לחיות חיים אותנטיים המתרחקים מהרפלקציה ומהמודעות האינסופית, המודעות משתקת – חייבים לחזור לגוף, כי זה כל מה שיש לנו. רק בבחירה אנו מעצבים את אופיינו ואת אופי העולם שבו אנו חיים.

אחת ממטרות המוזיקה בסרט היא להכניס אותנו לאווירה של משחק מחשב נמרץ. קצב הטכנו הוא הקצב הרשתי. מוזיקה שנעשית באמצעות מחשב, מנוגנת במחשב וחיה, באופן בלעדי כמעט, ברשת. ברמה הגבוהה יותר, המוזיקה ופעימות לבה של לוֹלה, שוברים את ממד הזמן הפשוט; כבר בתחילת הסרט, רצה לוֹלהלתוך השעון, וגם בהמשך, אנו שומעים תקתוק של שעון. דהיינו, יש שעון חיצוני, אך הוא מתקתק מבפנים. זה אותו שעון שמתקתק ותוך ראשנו ולא נותן לנו לעולם מנוח מהשאלות הבלתי אפשריות. השעון הוא גם המפגש שלנו עם העולם. ככול שלוֹלה מתפכחת במסעה לעבר המודעות, נחלש קול תקתוק השעון המייצג את העולם החיצוני, את הציפיות, הלחצים, התחרות, את תרבות הריצה המערבית. שבירת מימד הזמן היא תנאי הכרחי במסע השחרור. אותו מימד זמן מתפרק גם בזמן ריקוד. בלקינג טען שהריקוד קדם להליכה. אם מביטים על טענה זו מנקודת המבט של הסרט והפסקול של Run Lola Run, אפשר לחשוב שהריצה המשולה לריקוד ולא להליכה, בסיסית יותר ל-לוֹלה; הריצה מסמלת ל-לוֹלה חיבור עמוק יותר עם עצמה – היא האני הקדם רפלקטיבי:

"I wish I was a hunter" (Lola).

הריצה (המקבילה לריקוד של ויקו), בשילוב עם המוזיקה, מביאים את האדם למחוזות חדשים של הרמוניה עם עצמו ועם הסביבה. המוזיקה השבטית, הריקוד והריצה, באים לעזור לאדם לפתור את הבעיה המטאפיזית ואת בעיית הניכור דרך התחברות שלמה יותר עם עצמו ועם החברה שבה הוא חי. בעולם המערבי-מונואיסטי שביטל את הגוף כל גאולה שהיא קשורה בהחייאתו המחודשת של הגוף.

"The unity of man has not yet been broken; the body has not yet been stripped of human predicates; it has not yet become a machine" (Merleau-Ponty, The structure of behaviour 1965, 188)

ראו קישור למאמר המלא: http://slil.huji.ac.il/~slil/uploads/sheets/ataria.pdf

משבר הגבריות

מתוך מסה בעבודה: משבר הגבריות והייצוג שלו בקולנוע האמריקני
הדיאלוג בין טרוויס (נהג מונית) ומייקל (צייד הצבאים) הוא כה חזק שאין להתעלם ממנו, ולא רק משום שאת שתי הדמויות מגלם שחקן אחד. טרוויס רוצה להיות ציד. מייקל הוא ציד מטבעו. לעיתים נראה שטרוויס הוא מייקל בגלגול אחר, או שהוא פנטזיה במוחו של מייקל. אך ההבדל בין הדמויות מהותי; מייקל מבין שמודל האב קרס ומנסה להציל את מודל האח, כשהדבר אינו עולה בידו עם ניק: הוא אינו יכול להמשיך במשחק, לשוב לזוגיות, לאהובתו של ניק– לינדה. ניק עצמו, אינו מסוגל לשוחח עם לינדה, הוא מתקשר אליה מווייטנאם, אך הוא אינו יכול לדבר עוד, הוא אינו רוצה עוד לדבר, הוא יודע שמקומו בבית המשוגעים עם סטיבי. החזרה למציאות אינה אפשרית, לכן הוא (ניק) מעדיף לשתוק. אותה שתיקה משתקפת בחייו של מייקל כאשר הוא נכשל באופן מוחלט בקיום יחסים אינטימיים מלאים עם לינדה, והרי ניק ומייקל הם אותו אדם ממש. חשוב להבין שמבחינת הגבר הפוסט-טראומטי, האישה איננה מן האפשר, היא מעבר לגבולות השיח והתפיסה, היא ממוקמת מעבר לטראומה, מעבר למימד הזמן הקפוא של הסובייקט הטראומטי. מייקל מחליט לחזור לווייטנאם כדי להשתחרר מהדיבוק, כדי לשוב לבית האמתי, לברוח מהשבי שהוא המולדת המזויפת: When I was here I wanted to be there, when I was there all I could think of was getting back into the jungle.
מייקל אפוא נוסע להציל את ניק בניסיון להציל את עצמו, אין הוא רוצה לוותר על העולם, על האחר, הוא יודע שזה המפתח היחיד לעצמו, אלא שהכרוניקה ידועה מראש וברובד עמוק יותר הוא אינו יכול להציל את ניק. ניק הוא הטראומה של מייקל (ולהיפך), הוא עולמו, ומייקל יודע כי כדי לשרוד עליו לרצוח את הקול הפנימי, את ניק– הרי מדובר במשחק סכום אפס. המצב הפוסט טראומטי הוא מתוך הגדרתו משחק סכום אפס שלך מול עצמך. הנפש מול הגוף, במצב טראומטי הנפש והגוף לא יכולים להמשיך לחיות תחת כפיפה אחת – אחד חייב לחדול מלהיות.
אם כן, מה שמתחיל כמשחק נעשה מציאות זוועתית, מייקל מבין זאת ולכן אין הוא אינו יכול לסבול את סטנלי (המכונה "סטוש") המשחק באקדחים; באחת הסצנות החשובות בסרט חוטף מייקל מסטנלי המאיים על אקסל את האקדח, מכניס כדור ומשחזר את משחק הרולטה הרוסית שהוא (מייקל) סטיבי וניק שיחקו בשבי ואומר משפט מהחשובים ביותר:
"this is this, this isn't something else"
מייקל חודר לממשי בעזרת הסמלי, הוא מבין שבעולם הפוסט-טראומטי, הפנטסטי הוא המציאות השלטת. בסיטואציה זו מייקל קרוב לבחור בעולמו הפנימי על פני העולם בחוץ ואם היה עושה זאת, היה גורלו זהה לגורלו של ניק. מייקל משחזר גם את האיום של סטנלי עליו (סטנלי היא "אחד מהחבר'ה" אך לא יצא למלחמה), ומבהיר לצופים, ובעיקר לעצמו, כיצד יכולים משחקים להפוך למציאות בלתי אפשרית. זה הרגע שמייקל מבין כי הדרך היחידה להציל את ניק היא לשחק אתו ברולטה הרוסית פעם נוספת. המציאות היא חיקוי של הפנטסטי.

http://slil.huji.ac.il/~slil/uploads/sheets/ataria_man.pdf