תקציר:
סיכום
האדם בעידן הזה נמצא במצב של קריסת מערכות טוטאלית, הוא משווע לעזרה שנעלמה ביחד עם אותה פאסיביות של שרה בעקדת יצחק: "גם הוא היה קורבן של אותה אם...השקפה פשטנית אבל בסופו של דבר מדויקת" (וולבק, 2001, עמ' 66). האדם בעידן הזה לא יכול לישון, לא יכול לנוח, לא יכול לחוש תחושת נינוחות, מה שמוביל אותו זו תחושת הבריחה התמידית, לא ברור ממה הוא בורח ובטח שלא ברור לאן. מה שברור הוא שהוא לא יכול לעמוד במקום, אך לא פחות חשוב, למרות שהעולם בעידן הזה נראה קטן מתמיד – "אף פעם לא תיארתי לעצמי שהחיים יכולים להיות מוגבלים כל-כף, ושהאפשרויות מצומצמות כל-כך" (וולבק, 2001, עמ' 273), האדם בתקופה הזו לא יכול לצאת את גבולות התא: "דבר אחד היה ודאי: איש לא ידע עוד איך לחיות" (וולבק, 2001, עמ' 66). הוא לבד, מידי פעם זורקים לו אוכל דרך תא הדלת. מידי פעם הוא שומע זעקות של שכנים: "חיש קל למדנו לא לשאול שאלות ותמיד, בכל עת להעמיד פנים שהפקודה מובנת" (לוי, 2008, עמ' 33) אך לא יותר מכך. הדרך היחידה להתמודד עם המצב היא החזרה לגוף האנושי, כל פגמיו הבלתי נסבלים. על סופיותו המהדהדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה