תקציר: במסה זו אני מבקש לבחון את הקשר שבין שתיקה טראומה ועדות. טענתי המרכזית היא שכל דיבור שהוא מהווה נורמליזציה של הטראומה – מיצוע והפיכתה לעוד סיפור. כשזה מגיע לתיאור החוויה הטראומטית המילים מכסות יותר מאשר מגלות, משקרות יותר מאשר חושפות. עצם השימוש במילה פוגע בעוצמת של החוויה הטראומטית. כדי להעיד, הניצול חייב למצוא דרך לשתוק את הטראומה. אני סבור שכתיבתו של קפקא מדגימה אפשרות כזו. קפקא הוא אולי הסופר היחידי שכתב את ומתוך השתיקה – כתיבה של מוזלמן שאוחז בפרוסת הלחם אך יודע שכבר לא יוכל לאכול אותה. קפקא, אוחז במילה ויודע שזו איבדה את משמעותה. קפקא כותב מתוך ואת הריקות הטוטאלית ובכך שומר על השתיקה שעומדת בלב החוויה הטראומטית.
כתב העת: "היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים" גיליון מספר 29 - שתיקות והשתקות, ספטמבר 2013
קישור ישיר:http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1376936935/1388333556
קישור ישיר:http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1376936935/1388333556
