תורת המשחקים והאדם הפוסט-טראומטי - מתוך עתון 77, 2013
1. תורת המשחקים – נקודת פתיחה ואמון הדדי
בספרו "רגשות רציונליים" (1)מתאר וינטר אסטרטגיות להתחמקות משיווי משקל נאש – בפשטות, מצב שבו בגידה הדדית מהווה נקודת שיווי משקל יציבה. ביסוד אחת האסטרטגיות המובילות עומדת הדרישה הבאה: התחל ממצב "נינוח" (1 עמ' 65). זאת ועוד, ניתן גם ללמוד מספרו של וינטר שבמפגש בין תרבותי (בין אשכנזים למזרחים, בין פלסטינים ליהודיים ובין בני אדם למחשב), כלומר בכל מפגש עם האחר, הטיפוסים הנדיבים "מחונכים" מהר מאוד ולומדים להתאקלם בסביבתם, לאמור, אם סובייקט התחיל מנקודת מבט של נתינת 50% ממה שיש לו לאדם שמולו (למשל במשחק האולטימאטום) הוא עד מהרה לומד שניתן גם לתת רק 35% במקרה שמדובר ביהודי (ישראלי), אך גם 60% לא יספיקו במקרה של פלשתיני. אין כאן עניין של עוינות בין תרבותית אלא של נורמות תרבותיות אחרות (הערבי לא "דופק" את היהודי או להיפך). בסופו של דבר הסובייקטים מתחילים לפעול לפי מה שהצד השני ציפה מהם, ובלשון אחר, ברומא היה רומאי. בהמשך טוען וינטר שאמון ואמינות הם הסוד על פיו ניתן לחמוק מאותו שיווי משקל נאש. בין היתר אנו למדים שיש קשר בין רמת האמון ההדדית במדינה מסוימת לתל"ג של אותה מדינה. אמון, כך סבור וינטר, "הוא המנוע לשיתוף פעולה בין הפרטים" (1 עמ' 73). בהתאם מתאר וינטר שני סוגים של שיווי משקל בחברה מסוימת מצב "טוב" – שבו יש אמון ואמינות, ומצב "רע" – בו אמון ואמינות חסרים. כפי שכבר ראינו, ישנה רגשיות גדולה למצב הפתיחה, השאלה במקרה זה היא האם לחברה מסוימת, המורכבת מפרטים שגדלו לתוך שיווי משקל "רע" (במובן שוינטר מגדיר), יש אפשרות לעבור למצב של שיווי משקל "טוב". פולמוס זה, כך וינטר סבור, עדיין לא הוכרע אולם ברור מקריאת ספרו, כמו גם מעיון בספרים שונים אודות תורת המשחקים שמעבר כזה הוא לכל הפחות בעייתי - גם במשחק בין שני שחקנים בודדים ועל אחת כמה וכמה במסגרת חברתית כוללת: "לעתים כללי התנהגות מרגע שנוצרו, קשה מאוד לשנותם, והם נוטים לשרוד גם לאחר חוויות המעידות שהכלל כושל" (1 עמ' 78). ואכן, ניסוי עם דבורים מגלה שאלו נכחדו ולא השכילו לשנות את הרגליהן בזמן (לעבור מפרח בלי צוף לפרח עם צוף). נראה אפוא שמדובר בסוג של התניה.
בחיבור זה ארצה לבחון שתי סוגיות; הראשונה נוגעת לפרט הפוסט-טראומטי וחוסר האפשרות שלו להתחיל מנקודת פתיחה של "נינוח", כמו גם, חוסר היכולת שלו לתת אמון. הסוגיה השנייה נוגעת להבנת מצב תודעה חברתי של מדינה שנקודת הפתיחה שלה היא "שואה" ולכן גם היא, בנקודת הפתיחה, לא יכולה הייתה להיות במצב "נינוח".
2. האדם הטראומטי: נקודת הפתיחה והיכולת לפתח אמון
טראומה מוגדרת, בין היתר, כמצב שבו הסובייקט חש איום מיידי על חייו: "האדם חווה, היה עד, או עמד בפני אירוע או אירועים שכללו סכנת מוות ממשית, או חבלה חמורה, או איום על החיים או על השלמות הגופנית של עצמו או של אחרים...תגובת האדם כללה פחד עמוק, תחושת חוסר אונים ותחושת אימה" (DSM-IV). אם כן, בזמן חוויה טראומטית אין לסובייקט אפשרות לחשוב על העתיד, ולכן ברור מדוע בזמן הטראומה המימד העתידי מתבטל. היות ואנו יצורים אוטוביוגרפיים – זיכרונות ותכנונים הם מי שאנחנו, הסיפורים שלנו מגדירים אותנו ולא אנחנו אותם - ברור כי העדר מימד זה משפיע מהותית על מבנה העצמי, ובמילים אחרות, העצמי האוטוביוגרפי מתמוטט. כמו כן, בעבור הסובייקט שמפתח סימפטומים פוסט-טראומטיים, האירוע הטראומטי הופך להיות חודרני, הדבר בא לידי ביטוי בסיוטים, בפלשבקים. זאת ועוד, הסובייקט הפוסט טראומטי סובל מעוררות יתר ומחוסר נחת ובסופו של דבר מגיע למצב של הימנעות מהעולם עצמו. אם בזמן הטראומה העתיד פשוט חדל מלהתקיים, בעבור האדם הפוסט-טראומטי העתיד הופך להיות מאיים, יתרה מכך, בהוויה הפוסט טראומטית יש תחושה של אפוקליפסה בלתי נמנעת.
ראינו שהפתרון לשיווי משקל נאש, כלומר למצב שבו בגידה הדדית היא השיווי המשקל היציב, הוא יצירת אופק עתידי אינסופי של משחקים חוזרים; רק במסגרת של משחקים חוזרים עד לאין-סוף (ברגע שהמספר מוגבל נוצרת רגרסיה שמחזירה אותנו למצב של בגידה הדדית) ניתן להתמודד עם הרצון לבגוד. בעבור הסובייקט הפוסט טראומטי אין שום אפשרות לחשוב במונחים של אופק כזה, לכן אין אפשרות להעביר אותו ממצב של בגידה למצב של שיתוף פעולה. זאת ועוד, האסטרטגיה המרכזית שמאפשרת לעבור למצב של שיתוף פעולה זקוקה לנקודת פתיחה חיובית – התחל במצב "נינוח". אך אין הדבר אפשרי בעבור האדם הפוסט-טראומטי. ולכן, שלוקחים בחשבון שגם ככה קשה מאוד לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב", נראה שעבור האדם הפוסט טראומטי הדבר הופך למשימה בלתי אפשרית.
במחקר מקיף מתברר ש 90% יעברו אירוע טראומטי כזה או אחר במהלך חייהם. הדבר נכון על אחת כמה וכמה במדינה שניתן להגדירהָ כמעבדת טראומה. אמנם אחוז ניכר מהאנשים שעברו טראומה לא יפתחו פוסט טראומה (שלושה חודשים אחרי האירוע הטראומטי נמצא שבערך 10% סובלים מפוסט טראומה ואילו שנה אחרי האירוע אחוז זה יורד משמעותית לכדי 2%), אולם עדיין מדובר במספר לא מבוטל של אנשים שבסופו של דבר ישאפו תמיד למצב של בגידה, אנשים שלא ניתן להוציא אותם משיווי משקל נאש, אנשים שחיים במונחים של משחק סכום אפס. כאמור, אמון הדדי הוא תנאי לשיווי משקל חיובי, אך בדיוק את האמון האישה הנאנסת איבדה. לאדם הפוסט-טראומטי אין אמון בעולם, ולכן אין לא אפשרות לחשוב במונחים של שיתוף פעולה. הדבר מוביל לכך שכל אדם שבא עם אנשים אלו במגע ישיר "יחונך" (אם להשתמש במונחיו של וינטר) בסופו של דבר לבגוד. לכן אנו גם רואים עוד ועוד מחקרים שמצביעים על מעבר בין דורי של הטראומה, לכן אנו רואים אחוז גירושים גבוה בקרב אלו שסובלים מפוסט-טראומה.
3. נקודת הפתיחה של מדינת ישראל אחרי השואה
לא בכדי חוזר וינטר שוב ושוב לזיכרונותיו של אביו מגרמניה רק לפני ההשמדה. במדינת ישראל הנרטיב השולט הוא משואה לתקומה. למרות שהתנועה הציונית התחילה את דרכה כבר בסוף המאה ה – 19 ובתחילת המאה ה – 20, התחושה היא שהשואה היא זו שאפשרה את הקמת המדינה. אני לא מדבר כאן ברובד העובדתי שהרי קשה מאוד להוכיח כל אחת מהטענות (המדינה הייתה קמה גם אילולא השואה או לא). אני מתאר מצב תודעה מסוים. השואה עומדת ברקע של כל שיח משמעותי במדינת ישראל, בנאומים של רוה"מ בנימין נתניהו הדבר מודגש שוב ושוב. אנו חיים במסגרת של חרדה יהודית.
וינטר, בספרו, מדגיש את הקושי האמיתי לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב". הבעיה במקרה של מדינת ישראל היא שנקודת הפתיחה בוודאות לא הייתה "נינוחה". שמצרפים לכך את הפוסט טראומה של ניצולי שואה, של אנשים שעלו ונזרקו למעברות, של מלחמות חוזרות ונשנות, של פיגועים ועימותים בלתי פוסקים בעורף, נראה שאנו מקבלים חברה פוסט-טראומטית, כזו שחושבת במונחי שמחק סכום-אפס, כזו שמתקשה לחיות במונחים של אופק עתידי ומשחקים חוזרים. לדוגמה היום האיום הגרעיני האיראני, כפי שהוא מצויר ע"י הממשל (גם אם הדבר לא נכון בפועל), לא מאפשר לנו לחשוב במונחים של משחקים חוזרים לאינסוף.
במצב שבו נקודת הפתיחה כל כך גרועה, במצב שבו אין אפשרות לחשוב במונחים של אופק אינסופי, במצב של חברה שהטראומה מנהלת בה את השיח, נראה שלא ניתן לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב".
