מתוך מסה בעבודה: משבר הגבריות והייצוג שלו בקולנוע האמריקני
הדיאלוג בין טרוויס (נהג מונית) ומייקל (צייד הצבאים) הוא כה חזק שאין להתעלם ממנו, ולא רק משום שאת שתי הדמויות מגלם שחקן אחד. טרוויס רוצה להיות ציד. מייקל הוא ציד מטבעו. לעיתים נראה שטרוויס הוא מייקל בגלגול אחר, או שהוא פנטזיה במוחו של מייקל. אך ההבדל בין הדמויות מהותי; מייקל מבין שמודל האב קרס ומנסה להציל את מודל האח, כשהדבר אינו עולה בידו עם ניק: הוא אינו יכול להמשיך במשחק, לשוב לזוגיות, לאהובתו של ניק– לינדה. ניק עצמו, אינו מסוגל לשוחח עם לינדה, הוא מתקשר אליה מווייטנאם, אך הוא אינו יכול לדבר עוד, הוא אינו רוצה עוד לדבר, הוא יודע שמקומו בבית המשוגעים עם סטיבי. החזרה למציאות אינה אפשרית, לכן הוא (ניק) מעדיף לשתוק. אותה שתיקה משתקפת בחייו של מייקל כאשר הוא נכשל באופן מוחלט בקיום יחסים אינטימיים מלאים עם לינדה, והרי ניק ומייקל הם אותו אדם ממש. חשוב להבין שמבחינת הגבר הפוסט-טראומטי, האישה איננה מן האפשר, היא מעבר לגבולות השיח והתפיסה, היא ממוקמת מעבר לטראומה, מעבר למימד הזמן הקפוא של הסובייקט הטראומטי. מייקל מחליט לחזור לווייטנאם כדי להשתחרר מהדיבוק, כדי לשוב לבית האמתי, לברוח מהשבי שהוא המולדת המזויפת: When I was here I wanted to be there, when I was there all I could think of was getting back into the jungle.
מייקל אפוא נוסע להציל את ניק בניסיון להציל את עצמו, אין הוא רוצה לוותר על העולם, על האחר, הוא יודע שזה המפתח היחיד לעצמו, אלא שהכרוניקה ידועה מראש וברובד עמוק יותר הוא אינו יכול להציל את ניק. ניק הוא הטראומה של מייקל (ולהיפך), הוא עולמו, ומייקל יודע כי כדי לשרוד עליו לרצוח את הקול הפנימי, את ניק– הרי מדובר במשחק סכום אפס. המצב הפוסט טראומטי הוא מתוך הגדרתו משחק סכום אפס שלך מול עצמך. הנפש מול הגוף, במצב טראומטי הנפש והגוף לא יכולים להמשיך לחיות תחת כפיפה אחת – אחד חייב לחדול מלהיות.
אם כן, מה שמתחיל כמשחק נעשה מציאות זוועתית, מייקל מבין זאת ולכן אין הוא אינו יכול לסבול את סטנלי (המכונה "סטוש") המשחק באקדחים; באחת הסצנות החשובות בסרט חוטף מייקל מסטנלי המאיים על אקסל את האקדח, מכניס כדור ומשחזר את משחק הרולטה הרוסית שהוא (מייקל) סטיבי וניק שיחקו בשבי ואומר משפט מהחשובים ביותר:
"this is this, this isn't something else"
מייקל חודר לממשי בעזרת הסמלי, הוא מבין שבעולם הפוסט-טראומטי, הפנטסטי הוא המציאות השלטת. בסיטואציה זו מייקל קרוב לבחור בעולמו הפנימי על פני העולם בחוץ ואם היה עושה זאת, היה גורלו זהה לגורלו של ניק. מייקל משחזר גם את האיום של סטנלי עליו (סטנלי היא "אחד מהחבר'ה" אך לא יצא למלחמה), ומבהיר לצופים, ובעיקר לעצמו, כיצד יכולים משחקים להפוך למציאות בלתי אפשרית. זה הרגע שמייקל מבין כי הדרך היחידה להציל את ניק היא לשחק אתו ברולטה הרוסית פעם נוספת. המציאות היא חיקוי של הפנטסטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה