כאשר בוחנים את הקשר שבין שיגעון לנבואה, שבין שיגעון לקדושה, מתקבלת התחושה של יחסי אהבה-שנאה, משיכה-דחייה. את ישו הגדירו המשוגעים שהיו סביבו, כמשוגע שקידש את השיגעון במותו וקשר אותו לתבונה, לידיעה ולנבואה לעד. לפי פוקו (1972), המשולש אמונה-שיגעון-ידיעה (ואמת) הוא נושא שהכנסייה לא ידעה להתמודד איתו: הייתה שם, מצד אחד, דחייה על הסף ומצד שני, הערצה. השיגעון נמצא בין שני קטבים, בקוטב אחד ניצבים החטא הקדמון והכפירה המוחלטת באל, ובקוטב השני שולט השיגעון והוא אמונה מוחלטת ואינסופית.
לטענתו של פורטר (פורטר 2008) המשוגעים מחליפים את השיגעון 'הפשוט' בקנאות (חרדה מוסרית מפני העולם הבא ותחושת אשמה) דתית שאינה יודעת שובעה. מחליפים התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. האמונה הדתית נמצאת על התפר שבין תרופה לסם. השיגעון הוא בו זמנית החרדה מהמוות וההשלמה המלאה איתו. אך אל לנו לשגות ולחשוב שהשיגעון הוא מחוץ לאדם, מחוץ לרציונלי, נהפוך הוא, המשוגע הוא בו זמנית ה'אני' במובן העמוק ביותר וה'אחר' האולטימטיבי. המשוגע הוא החבר בדיאלוג האינסופי נוסח בכטין (בכטין 2008) ביני לביני, בין הכחשה להודאה, בין החיים למוות. המשוגע מסמל את סוף העולם, או לכל הפחות את סוף העולם הרציונלי. השיגעון לועג לתבונה ומציב את הכאוס כעיקרון פעולה ואת ידיעת ה-אין כמבוא לתפיסת העולם ולניתוחו.
השיגעון הוא ראיית ההיסטוריה בעיני השטן שצוחק לחיים ולעצמו ומציב את הגיהינום כאפשרות היחידה למי שבוחר בחיים. סוף טוב מציג השיגעון כאילו היה בדיחה עלובה והאשליה (הנורמאלית) שאפשר להשפיע על סוף הסיפור היא-היא השטן. בשיגעון השיח בלתי אמצעי בין החושים לשכל, בין התבונה לסכלות, בין התשוקה לאמונה, בין הדממה לצליל, ובסיכומו של דבר בין הנפש לגוף הוא שיח שמקורו בחלום ובאמונה מוחלטת בעולם הדמיון, והוא נמצא על הגבול הדק שבין הבדיה לאמת, שבין הסובייקטיביות לאובייקטיביות.
בחלומו של המשוגע השפה היא הכלי שאתו שומר המשוגע על הקשר עם טירופו. החלום והשיגעון מתקיימים על אותה תשתית. המשוגע חי בין חלום לערות ואינו מפריד בין דימויי החלום לחוקי המציאות. המשוגע מסונוור ובצהרי היום הוא אינו רואה את אור, הוא מגשש בעלטה אחר האמת ובתוך שבילי הלילה הוא בא מבלי משים אל הידיעה עצמה.
לטענתו של פורטר (פורטר 2008) המשוגעים מחליפים את השיגעון 'הפשוט' בקנאות (חרדה מוסרית מפני העולם הבא ותחושת אשמה) דתית שאינה יודעת שובעה. מחליפים התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. האמונה הדתית נמצאת על התפר שבין תרופה לסם. השיגעון הוא בו זמנית החרדה מהמוות וההשלמה המלאה איתו. אך אל לנו לשגות ולחשוב שהשיגעון הוא מחוץ לאדם, מחוץ לרציונלי, נהפוך הוא, המשוגע הוא בו זמנית ה'אני' במובן העמוק ביותר וה'אחר' האולטימטיבי. המשוגע הוא החבר בדיאלוג האינסופי נוסח בכטין (בכטין 2008) ביני לביני, בין הכחשה להודאה, בין החיים למוות. המשוגע מסמל את סוף העולם, או לכל הפחות את סוף העולם הרציונלי. השיגעון לועג לתבונה ומציב את הכאוס כעיקרון פעולה ואת ידיעת ה-אין כמבוא לתפיסת העולם ולניתוחו.
השיגעון הוא ראיית ההיסטוריה בעיני השטן שצוחק לחיים ולעצמו ומציב את הגיהינום כאפשרות היחידה למי שבוחר בחיים. סוף טוב מציג השיגעון כאילו היה בדיחה עלובה והאשליה (הנורמאלית) שאפשר להשפיע על סוף הסיפור היא-היא השטן. בשיגעון השיח בלתי אמצעי בין החושים לשכל, בין התבונה לסכלות, בין התשוקה לאמונה, בין הדממה לצליל, ובסיכומו של דבר בין הנפש לגוף הוא שיח שמקורו בחלום ובאמונה מוחלטת בעולם הדמיון, והוא נמצא על הגבול הדק שבין הבדיה לאמת, שבין הסובייקטיביות לאובייקטיביות.
בחלומו של המשוגע השפה היא הכלי שאתו שומר המשוגע על הקשר עם טירופו. החלום והשיגעון מתקיימים על אותה תשתית. המשוגע חי בין חלום לערות ואינו מפריד בין דימויי החלום לחוקי המציאות. המשוגע מסונוור ובצהרי היום הוא אינו רואה את אור, הוא מגשש בעלטה אחר האמת ובתוך שבילי הלילה הוא בא מבלי משים אל הידיעה עצמה.
מסה בעבודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה