מחשבות על מדע בעידן הזה

מדע חרד: מדריך לאנרכיסט הצעיר

למה מתכוונים כשמדברים על מהפכה מדעית? הרי הכוונה היא לא לממצא כזה או אחר אלא לתפיסת עולם חדשה. מדובר אפוא בשינוי של מצב תודעה, שינוי של דרך המחשבה ואופני השיח. בלי להיכנס לשאלות פילוסופיות עמוקות -  המדע דורש הוכחות, המדען צריך להיות מסוגל להוכיח באופן ניתן לשחזור את טענותיו על סמך ממצאים. כשהטכנולוגיה אינה מאפשרת אישוש תיאוריה או-אז יש להמתין להתקדמות הטכנולוגית על מנת לאששה  ולהפוך אותה למדעית. לעניות דעתי, במובנים רבים המדע הוא עדיין רעיון כושל ולא ממומש מאחר ובסופו של דבר אנו חיים בעולם של תוצאות, ולא בעולם של סיבות. המדע נמצא תמיד צעד אחד אחרי, תמיד מתבונן מבחוץ. המדע אמור לאפשר לנו לקשור באופן סיבתי בין תהליכים, אך בשלב הזה אנחנו עדיין רחוקים משם (ניסויים פשוטים במכאניקת הקוונטים מוכיחים זאת).  

ישנם מי שמחפשים סימנים לשיח מול אלוהים בכל מה שקורה להם בחייהם לעיתים אני תוהה ביני לביני, האם לא כולנו כאלו?), כל אסון הוא "סימן משמים"; ברור כי בנקודת הסיום המדע לא יכול לקבל הסבר מסוג זה. המדע דורש הסברים שניתן לאתר אותם, המדע לא יכול לסיים הוכחה במילה "אלוהים". רוצה לומר, המדע לא מסוגל לקבל את הקונספציה של אלוהים כהסבר לשום דבר. חשוב להבין כי הגישה המדעית לא נותרת נעולה בחדרי המעבדות, הקפקאיים מעט יש לומר, אלא יוצאת, לפחות לכאורה, אל העולם האמיתי. כלומר, הגישה המדעית יוצאת למלחמת חורמה נגד תורת מוסר שמעוגנת באלוהים ונגד טיעונים קרטזיאניים שמסתמכים על טוב ליבו של אלוהים.

המעבר מעולם של אלוהים כתשובה סופית להעדר תשובות מסוכן, זה מעבר לעולם ללא וודאות, עולם בו אנחנו נאלצים לחיות ללא הסברים. והאדם, מטבעו כך מסתבר, אינו יכול לסבול חוסר וודאות מכל סוג שהוא: "אבל למעשה, לא היה דבר בתולדות העולם המערבי שהיה לו משקל רב כל-כך כמו הצורך בוודאות רציונלית, יקריב המערב הכול: את דתו, את אושרו, את תקוותיו, ולבסוף את חייו" (1 עמ' 268). במובן הזה דת ומדע נמצאות בתחרות מתמדת, ככל שהמדע מסביר יותר, אלוהים נדחק לפינות אפלות יותר ומפחידות יותר, ולכן יש לבחון היטב את היחס בין התקדמות מדעית (הסבר טוב יותר של המציאות בה אנו חיים) ביחס לעלייה של קבוצות דתיות קיצוניות יותר, הן ברמת המקרו – מה ש בודריארמגדיר כ"מלחמת העולם הרביעית" (2), והן ברמת המיקרו, למשל חרדים בישראל.

כאשר הוסרל המדבר על "משבר המדעים האירופאים" ערב השואה היהודית באירופה אין הוא מדבר רק על חוסר יכולת להסביר ממצא כזה או אחר, כי אם על משבר בתפיסת העולם: "אין לנו דגם מחייב בעל תקפות מדעית מובהקת...[ולכן] בשלב זה אין לנו שום סיבה להכיר במדעים הללו כבמדעים תקפים ובמתודה שלה כמאפשרת להעמיד תורות תקפות" (3 עמ' 16). המדע מנסה להחליף את אלוהים, הוא מנסה למצוא תחליפים לגישה הפנקסנית של האדם המאמין (נוסח ניטשה). בעיקרו של דבר המדע מנסה להחליף את המתמטיקה של הפנקס במדע שמעוגן בנוסחאות מתמטיות תקפות באופן בלתי תלוי באדם (עוד נראה שהמתודה המדעית האמיתית היא ביטול האנושיות, המדע רואה באדם מחסום להבנה ולא דרך לחקירת העולם). אם המדע נכשל ביצירת מתודות טהורות, נקיות ממושג הסובייקטיביות (אם תשאלו מדען "אמיתי" כל מחקר איכותני הוא לא יותר מקשקוש) או-אז האדם חוזר לפרדיגמה היחידה שעובדת בוודאות, מלחמה, שהרי קצת דם תמיד משכיח מאיתנו שאלות מטפיסיות. לכן אגב, האנס – גיבור ספרו של תומאס מן "הר הקסמים" – יצא בשקיקה להילחם.

מלחמת עולם היא, בסופו של דבר, תוצאה של קריסה בדרכי המחשבה. תוצאה של מטפיסיקה שפשטה את הרגל. בעולם של "מהפיכות מדעיות" משבר מתודולוגי (לאמור: טכניקות איסוף הידע פסולות במהותן) הוא לא "עוד משבר" כי אם משבר שמוביל לשבר אפוקליפטי. אני יודע מה כתבתי כאן, קריסה מתודולוגית מובילה לשבר בסגנון הידוע והישן (והיהודי יש לומר). מכאן המחשבה שגם הדת וגם המדע הם תת מבנים של משהו רחב יותר. דת ומדע הם שתי תנועות שמתמודדות כל אחת בדרכה עם ממד הזמן, עם העובדה שהזמן בחיינו הולך ואוזל. המוות הוא הדבר הממשי היחידי בחיים הללו ולכן ברור כי חרדת מוות מנחה את המדענים ואנשי הדת גם יחד. השיטות הדתיות שמבטיחות לנו חיים אחרי המוות מוכרות לכולנו, אבל הטריקים המדעיים מציעים חלופות דומות ולא מוצלחות בהרבה. למשל, התפתחות תחום הוירטואל-ריאלטי אמור בסופו של דבר לאפשר לנו לחיות לנצח כ"מוח בצנצנת", להחליף את הגוף הממשי שלנו בגוף ווירטואלי שיחיה לנצח. בכך המדע מגשים שני עקרונות יסוד שלו: ראשית ביטול הגוף האנושי הבזוי שטבוע לחלוטין בהיסטוריה של עצמו והעולם, ושנית לאפשר חיי נצח. המדע אפוא לוקח את תיעוב הגוף הנוצרי צעד אחד קדימה לטובת ביטול הגוף - שימו לב שרופאים תמיד מתייחסים לגוף של החולה כאילו שהוא כבר מת, מבחינת המדע הגוף הוא אובייקט בטבע ולא סובייקט בתוך הטבע.

איך שלא נסובב את זה גישה מדעית היא תפיסת עולם שעומדת אל מול האמונה. זה לא אומר שלא ניתן להיות אדם מאמין וגם מדען (הקונפליקט אדיר אך זה מצב אפשרי) וזאת מאחר שהמדע עוד רחוק מלהסביר נושאים מרכזיים: מחד גיסא המדע לא יודע לומר לנו איך ולמה דברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים בעולם (המדע עוד לא יודע להסביר בדיוק מהו "חומר") ומאידך גיסא הוא גם לא מצליח להסביר לנו את החוויה האנושית. ואף על פי כן, בסופו של דבר המדע מתיימר להסביר הכול ובכך לבטל את האלוהות ויתרה מכך, לבטל את המימד האנושי בחיינו. רוצה לומר, המגמה של המדע היא ביטול ורדוקציה, המדע האמיתי בסופו של דבר לא משאיר שום דבר בעל משמעות.

*

עד לא מזמן חשתי שהשאלה החשובה ביותר שאני צריך לענות עליה היא איך אני מגדיר את הזהות שלי כיהודי וציוני (השם ישמור!) שחי במדינת ישראל. לאחרונה אני מבין שהתעלמתי מ-ממד מרכזי בחיי, אני חי את חיי באופן מדעי. מכאן נגזר שאני לא חי את החיים אלא תמיד לוקח צעד אחד אחורה להסתכל על העולם – כלוא תמיד בהר הקסמים. מחשבה זו העירה אותי מתרדמה של עשר שנים. אני רוצה לומר בצניעות שהוספת ממד זה לדיון גורם ללא מעט וויכוחים לקבל תפניות מפתיעות, מוויכוחים פנימיים על מבנה בית המשפט העליון שבאמת מאמין שהוא יכול להגיע לחשיפת האמת באופן מדעי ומשם לגזור, שוב באופן מתמטי, מי צודק ומי טועה וגם מה מגיע למי שטעה (מזכיר לי את מושבת העונשין של קפקא). ועד הקונפליקט היהודי-פלסטיני. באשר למקרה האחרון אשאל זאת כך: האם המילה "קונפליקט" ("לחימה בעצימות נמוכה") יכולה בכלל לשמש שיח מסוג זה, האם זאת לא מילה מדעית מידי – כאשר אני נעלב מחבר אין בינינו קונפליקט, הוא פגע בי אישית, כשמאמר שלי נדחה, אני תמיד אחוש שמישהו דחה אותי ממש, לכן לא נשמע את טוני סופרנוס מדבר במילים שקריות שכאלו, הוא תמיד יעדיף את הפיתרון האותנטי. המילה "מאבק", ואולי פשוט "מלחמה", לעומת זאת שואפת לאותנטי, היא מתרחקת מהעולם המדעי; בעולם של קונפליקט משתמשים בפצצות שהורגות חפים מפשע, בעולם של מלחמה מפוצצים את עצמך יחד עם כמה חפים מפשע. הפער אדיר, השיח המדעי מאפשר לנו לשכלל את האכזריות עד כדי מחשבה שהשנים 1939-1945 היו רק קדימון ולעגן את אותה אכזריות בסיסית במסגרת מדעית מוסדרת, שהרי תורות מוסר היום לא זקוקות לטוב ליבו של אלוהים אלא לניסוי "אובייקטיבי" שיוכיח אותן.

השאלה הגדולה מבחנתי היום היא איך לשלב את המדע בחיי מבלי למצוא את עצמי במדבר של סימני שאלה בלתי נגמרים. המהפכה המדעית חלחלה לתוך השיח המערבי, הדבר בא לידי ביטוי באובססיה להסביר ולהבין. ברגע ש"אלוהים" לא מתקבל כתשובה אנחנו נותרים אבודים בלב ים. אלוהים היה משהו (כולנו קראנו את ניטשה) שאפשר לנו לחיות עם ממד זמן סגור ומוגבל, העולם המדעי לא מאפשר זאת בינתיים (הוא אולי שואף לשם אך עדיין לא הגיע לשם). מאחר ואני סבור שגם הדת וגם המדע הם תת קטגוריות במסגרת רחבה יותר (שתי פירמות מתחרות, האחת מוכרת אדידס והשנייה נייקי) שהייתי מגדיר אותה כ"אימה" נוסח היידגר, כל עוד המהפכה המדעית לא תייצר אופק זמן חדש, כזה שחורג מהזמן הגופני, אנו צפויים לאפוקליפסה אישית, כלומר, לאו דווקא למלחמות עולם נוספות (הגם שזה לא בלתי נמנע) אלא למשברים אישיים שילכו ויחריפו ויהפכו את הדיכאון, כתוצאה מקונפליקטים בלתי אפשריים, למצב תודעה חדש. במצב הנוכחי דיכאון הופך להיות קטגוריית-על.

 

1. וולבק, מישל. החלקיקים האלמנטריים. [מתרגמים] מיכל סבו. תל אביב : בבל, 2001.

2. בודריאר, ז'אן. רוח הטרור. [עורך] אמוץ גלעדי. תל אביב : רסלינג, 2004.

3. הוסרל, אדמונד. משבר המדעים האירופיים והפנומנולוגיה הטרנסצנדנטלית. ירושלים : מאגנאס, תשנ"ו.