טכנו במקום רובים

Run Lola Run: מתוך מאמר ב"סליל: כתב עת להיסטוריה קולנוע וטלוויזיה" 
הדרך היחידה לתפוס את התנועה בסרט Run Lola Run היא להיות התנועה; הדרך היחידה לעקוב אחר המסלול היא להיות המסלול עצמו; הדרך היחידה לבחור היא להיות הבחירה והאפשרות, והדרך היחידה להיות בעל משמעות היא להעניק לחייך משמעות. אותנטיות היא הדרך היחידה בעולם שבו האלטרנטיבה למאסר היא בית משוגעים, או, לחילופין, שולחן משרדי ב"Open Space" בקומה ה 76 בגורד שחקים שבו החלונות סגורים תמיד (כן, הם מפחדים שאנשים יתאבדו). לאחר ש"רצחנו את אלוהים", ולאחר שקאמי בנפילה חשף אותנו לאי היכולת של האדם המודע לפעול, מוצגת לוֹלה כעל-אדם חדש: סופרמן בעידן פוסט-פוסט-מודרני, בעידן פוסט-אנושי. ניטשה האמין שהמוזיקה עושה את החיים לאפשריים, בסרט Run Lola Run המוזיקה היא מה שמוביל את לוֹלה במסע ההתעוררות, ההתבגרות, ההתפכחות. בעידן הפוסט-אדם, לשוב ולהיות אדם, לפני הכול, בן אדם, היא שבירת כללי המשחק. כמו בגולאג של סטאלין, כמו במחנות, כך גם היום בעולם המערבי/דמוקרטי/קפיטליסטי/מתקדם/נאור/צודק. לוֹלה היא שרה שהתעוררה, היא מעצימה את האנושיות עד כדי טירוף וזאת מתוך ניסיון למנוע את העקדה שתמיד בדרך להתרחש שוב. הנעקד מחפש מיד, מתוך דיבוק, את מי לעקוד.

המעבר מקול מסונתז לחלוטין לקול אנושי יותר בפסקול הסרט, מסמל את הרצון לשבור את הכלים, לשוב להיות אדם – להיות בן אנוש בעידן שמשמיד באופן טכני-מכני-אוטומאטי.גיבור העל בעידן הזה הוא האדם, בן האנוש, זה שמתבונן בעיניו של האחר. האחר הטוטאלי הוא הזמן, לכן הזמן קופא בזמן החוויה הטראומטית, ולכן חייבים לנפץ את השעון המייצג את מה שלא הספקנו ואת מה שלא נספיק. הדרך של לוֹלה היא אותה צרחה שמדלגת מעל למסמן הישר למסומן. אך לוֹלהאינה רק צורחת, אין היא רק מדברת אל עצמה, היא משנה את המוזיקה, את קצב החיים, היא נאבקת בעולם המציאותי בעזרת מעבר לחיים בעולם ווירטואלי. מעל לכל היא רצה, מזיעה, ובפשטות, חוזרת אל גופה. לוֹלה מנהלת דיאלוג צמוד עם גיבור הסרט מועדון קרב, הם מחפשים, כל אחד בדרכו, אחר האותנטיות והם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם השיטה והקצב הקפיטליסטיים. אלא שלוֹלה במעבר ממזרח למערב מזכירה לנו כל העת כי קיים עולם שבו אוסרים אותך גם על מחשבה – עולם בניהולו של יוסף סטלין תחת סעיף 58 תת סעיף 10 נוסח "במדור הראשון" של סולז’ניצין  – אדם מואשם אפילו על כוונה בלתי נראית למרוד במשטר. ממש כמו שבעולמנו אדם נאשם אם הוא מעיז לא לכבד את כרטיס האשראי. התפיסה של לוֹלה איננה נאיבית, היא מציבה מול הקפיטליזם אלטרנטיבה גרועה לא פחות. מכאן הבריחה לעולם וירטואלי, ולכן הצרחה – חוסר אונים מוחלט המאלץ אותך לנוע כל הזמן במרחב נטול זמן ממשי, הזמן בסרט מוחלף בתחילה באותו ביט מכאני ולאט לאט בדפיקות הלב שמסמלות את האנושיות.

לוֹלה היא מצד אחד טומב-ריידרחדשה, אך מהצד האחר, שאינו חשוב פחות, היא מרגריטה, במובן שהיא מייצגת את השינוי החברתי מבחינת מגדר. אך השינוי שלוֹלה רוצה ליצור משמעותי הרבה יותר, לוֹלה רוצה לומר את הבלתי נאמר. לעשות את ההתרחשות שמאחורי הקלעים, לעיקר. לוֹלה מנסה לחדור את החלל והזמן ובכך גם לרסק את יסודות הפילוסופיה המערביים נוסח קאנט וגם לומר שהעולם כל כולו סובייקטיבי, כלומר, אותו שומר סף במשפטהוא פנימי בלבד, העולם מצוי בתוכנו:

"At the heart of the subject himself we discovered then, the presence of the world" (Merleau-Ponty, Phenomenology of perception 2002, 498)

מצד אחד מתחברת לוֹלה למוזיקת הטכנו, מצד שני אין היא עבד למוזיקה הדטרמיניסטית הזאת, היא מנסה לשנות אותה, היא מנסה להכניס לתוכה אלמנטים נוספים. לוֹלה שוברת את ממד הזמן בתוך מוזיקת הטכנו ומיישמת, עד כמה שניתן, את התפיסה האקזיסטנציאליסטית: על האדם מוטלת, ללא הרף, החובה לבחור, לכן ל-לוֹלה אין אלטרנטיבה מלבד מוזיקת המכונה, מלבד הטכנו המנוכר, ודווקא בתוכו היא חייבת להחזיר את האנושיות, את הבחירה, את המרד, את היכולת לשנות, את האפשרות לחיות חיים אותנטיים המתרחקים מהרפלקציה ומהמודעות האינסופית, המודעות משתקת – חייבים לחזור לגוף, כי זה כל מה שיש לנו. רק בבחירה אנו מעצבים את אופיינו ואת אופי העולם שבו אנו חיים.

אחת ממטרות המוזיקה בסרט היא להכניס אותנו לאווירה של משחק מחשב נמרץ. קצב הטכנו הוא הקצב הרשתי. מוזיקה שנעשית באמצעות מחשב, מנוגנת במחשב וחיה, באופן בלעדי כמעט, ברשת. ברמה הגבוהה יותר, המוזיקה ופעימות לבה של לוֹלה, שוברים את ממד הזמן הפשוט; כבר בתחילת הסרט, רצה לוֹלהלתוך השעון, וגם בהמשך, אנו שומעים תקתוק של שעון. דהיינו, יש שעון חיצוני, אך הוא מתקתק מבפנים. זה אותו שעון שמתקתק ותוך ראשנו ולא נותן לנו לעולם מנוח מהשאלות הבלתי אפשריות. השעון הוא גם המפגש שלנו עם העולם. ככול שלוֹלה מתפכחת במסעה לעבר המודעות, נחלש קול תקתוק השעון המייצג את העולם החיצוני, את הציפיות, הלחצים, התחרות, את תרבות הריצה המערבית. שבירת מימד הזמן היא תנאי הכרחי במסע השחרור. אותו מימד זמן מתפרק גם בזמן ריקוד. בלקינג טען שהריקוד קדם להליכה. אם מביטים על טענה זו מנקודת המבט של הסרט והפסקול של Run Lola Run, אפשר לחשוב שהריצה המשולה לריקוד ולא להליכה, בסיסית יותר ל-לוֹלה; הריצה מסמלת ל-לוֹלה חיבור עמוק יותר עם עצמה – היא האני הקדם רפלקטיבי:

"I wish I was a hunter" (Lola).

הריצה (המקבילה לריקוד של ויקו), בשילוב עם המוזיקה, מביאים את האדם למחוזות חדשים של הרמוניה עם עצמו ועם הסביבה. המוזיקה השבטית, הריקוד והריצה, באים לעזור לאדם לפתור את הבעיה המטאפיזית ואת בעיית הניכור דרך התחברות שלמה יותר עם עצמו ועם החברה שבה הוא חי. בעולם המערבי-מונואיסטי שביטל את הגוף כל גאולה שהיא קשורה בהחייאתו המחודשת של הגוף.

"The unity of man has not yet been broken; the body has not yet been stripped of human predicates; it has not yet become a machine" (Merleau-Ponty, The structure of behaviour 1965, 188)

ראו קישור למאמר המלא: http://slil.huji.ac.il/~slil/uploads/sheets/ataria.pdf