הרצאה בכנס רוחניות עכשווית 2012
הקשר בין העצמי לבין הגוף נבחן רבות ובתחומים שונים – אך גם היום אנחנו רחוקים מהבנת הסוגיה. למעשה, אנו כה רחוקים מהבנתה כך, שלמעשה, כלל לא ברור על מה אנחנו בעצם מדברים כאשר אנחנו אומרים "אני" אם לא לגוף שלעצמו ולגוף בלבד. אותו משפט קרטזיאני "אני חושב משמע אני קיים", ממנו נגזר, ראשית, כי הישות החושבת קודמת לממשות, ושנית, שהעצמי מהווה ישות בלתי תלויה בגוף, הוא אמנם שיא מבחינת הבהירות והחדות שלו אך הוא לא אלא המשך לגישות פילוסופיות אפלטוניות ולגישות דתיות שונות שמנתקות את הנפש מהגוף (1) . השאלה הקשה היא מהו בדיוק אותו עצמי שמנותק מהגוף? השאלה הזו הולכת הרבה מעבר לבעיות הטכניות-פילוסופיות כגון השאלה איך עצם לא פיסקאלי משפיע על עצם פיסקאלי (2; 3) . מדובר בבעיה מהותית בהרבה (הגם שהבעיה האחרונה היא בעיה קשה ביותר): איך בכלל ניתן לדבר על עצמי במנותק מהגוף, כלומר גם אם מניחים שיש סוג כזה של עצמי, מה המבנה שלו?
"The paradox of human subjectivity: being a subject for the world and at the same time being an object in the world" (4 p. 178/section 53)
אם כן, בפרספקטיבה מדעית ברור כי לא ניתן לדבר על נפש/תודעה ללא גוף (5) , ובאופן דומה, לא ניתן לדבר על עצמי ללא גוף - תחושת העצמי מגולמת בגוף (6; 7; 8) ., אלא שברגיל אנו חשים כי תחושת העצמי איננה נמצאת רק בגבולות הגוף הממשיים אלא מתפרסת אל מעבר לגוף אל העולם שבחוץ (9; 4; 10; 11) . כפי שיוּם (12) טען, הסובייקט מגלה את העצמי רק עם האובייקטים הנתפסים ולא באופן נפרד. והרי אנו חשים שהעולם מחוצה לנו ולכן גם העצמי נמצא למעשה יחד עם האובייקטים מחוץ לגוף, למשל בעוד מרצה אני לא חש שאני רואה את הקהל בתוך ראשני איפה שהם "באמת" נמצאים – מולי במרחקים משתנים בחלל מוגדר היטב ביחס אלי. אני הוא מרכז התפיסה (13; 14; 15; 16; 11) .
חמשת החושים מצויים כולם בגבולות הגוף (ואין באמירה כי העין ממששת את האובייקט סתירה לכך). החוש הוא המפגש של האדם עם העולם. ברם, נראה כי לא כל החושים מתנהלים באופן דומה, כאשר אני חש כאב ביד, הכאב הוא ביד, כאשר אני ממשש עם ידי את מגע העור התחושה היא ביד, אולם, כאשר אני שומע אין תחושה של שמיעה באוזן, כאשר אני רואה, אין תחושה שהעין רואה אלא שאני רואה, אני תמיד ממקום ביחס לחוויית התפיסה. אם כן, למרות שמבחינת החוויה הפער הוא עצום, מבחינה רעיונית הראייה והמישוש זהים; בשני המקרים מדובר במפגש של גבולות הגוף עם העולם. האשליה כמעט בלתי נתפסת; אני מתבונן עם העיניים ורואה עד האופק, אך למעשה האופק כולו נפרש בתוך עיני שלי, העולם הוא תהליך של עיבוד מידע בתוך מוחי, אין זה אומר שאנחנו חייבים לאמץ גישה אידיאליסטית נוסח קאנט בה האובייקט תמיד מיוצג במוח. יתרה מכך, למרות שהיום אנו יודעים שהסובייקט פעיל בכל תהליך של תפיסה (13; 9) , עדיין: "the world is something that we find, not something we create" (17 p. 53) , והרי, אנחנו שקועים בעולם לחלוטין (18; 11) , אך, בסופו של דבר, למרות שהתודעה במהותה מגולמת בגוף, כל העולם כולו מצוי בתוכי:
"at the heart of the subject himself we discovered then, the presence of the world" (11 p. 498)
הגבול של הגוף הוא הגבול המוחלט שלנו אך אנו לא חשים כך, אנחנו תמיד הולכים אל מעבר לגוף, תמיד חשים כאילו אנחנו יכולים לתפוס דברים במרחב, לפעול במרחב: “the mind extends into the world” (19 p. 12) . יתרה מכך, העצמי נמתח לא רק במרחב אלא גם בזמן, הן בטווח הקצר בצורה של משך, הדברים תמיד נתפסים על ידינו כרציפים ולא מקוטעים (18; 20; 11; 21; 22; 23) , והן בטווח הארוך במובן של "עצמי" כמשהו נרטיבי (24) .
שאלתי אפוא נוגעת לאופי היחסים שבין גבולות הגוף לגבולות תחושת העצמי. הסיבה שאני מגדיר את העצמי כתחושה היא מאחר ובשלב הזה לא ניתן עוד לדבר על עצמי כישות נפרדת ואפילו לא כאזור פעילות מוגדר היטב במוח (25; 26; 27; 28; 29; 30; 31) . בחינה פשוטה של מצב העניינים (כלומר מהלך אינטרוספקטיבי פשוט) מגלה שתחושת העצמי מפוזרת לחלוטין לכל אופק התפיסה, מה שהוסרל מגדיר כאופק אפשרויות ומה שמרלו-פונטי מגדיר כשדה פנומנולוגי. חשוב להבין שאופק התפיסה ממוקם לא רק במרחב אלא גם בזמן, מכאן שתחושת העצמי נעה גם על ציר הזמן וגם על ציר המרחב. ועוד כדאי להוסיף, הן הזמן והן המרחב אינם אובייקטיבים אלא דורשים פעילות של הסובייקט, וככאלו משניים לעומת תהליכים רגשיים שנטועים באופן ישיר בגוף (24) .
בפשטות, תחושת העצמי יוצאת אל העולם, אל האובייקטים. אך אם אנו חוזרים לפשוטה ש "I am my body" (11 p. 231) אנו חייבים לשוב ולשאול, היכן נמצא הגבול שביני לבין העולם, איפה ה"אני" מתחיל ואיפה אותו "אני" נגמר, אם בכלל? להיות אדם בעולם זה להיות במסגרות אינסופיות של מובן מאליו, כך לגבי הזמן (32) , כך לגבי מערכת הסיבתיות (12) , וכך גם לגבי העצמי, ולכן, על מנת להתמודד עם השאלה באשר ליחסים בין העצמי לגוף יש לחשוף מצבים בהם אותו מובן מאליו קורס, כך, למשל, עשיתי בעבודתי על השבויים בכדי לחשוף את אופיו האמיתי של מימד הזמן בחיינו (33) . במקרה המדובר חשבתי על שני מצבי קיצון, המצב האחד הוא מצב בו אין שום תחושת גבול של הגוף (וחשוב לדבר על תחושת גבול מאחר והגוף הממשי תמיד מסתיים באותו המקום) ואילו המצב השני הוא מצב שבו תחושת הגבול של הגוף ברורה ומודגשת. ובכן במצב הראשון הוא פשוט יותר, מדובר למשל בריקוד אכסטטי שיוצר תחושת אחדות עם העולם – הנושא נחקר רבות וניתן לומר שמצב של העדר גבול הוא מצב של אחדות עם העולם, מדובר במצב שבו הגוף מאוחד עם הטבע שסביבו (32; 33) . בחיפוש אחר מצב של תחושת גבול ברורה הלכתי למצב קיצון אחר לחלוטין - טראומה. נראה כי דווקא המצב בו הגבולות מוגדרים הוא המצב הטראומטי ביותר, למשל כאשר יד נקטעת אני מרגיש בברור את סופו של הגוף ואת תחילת העולם, כך במצבים של כוויות. הגבול מתחבר לכאב ולסבל.
מתיאורים של נשים שעברו אונס או חיילים שחוו טראומה אני שומעים שוב ושוב על חוויה של ניתוק מהגוף (36; 37) . אלא שניתוח עמוק יותר של החוויה הטראומטית מגלה שלפני אותה תחושת ניתוק יש תחושת קיפאון של הגוף. כלומר לפני אותה תחושה של ניתוק (במקרים בהם יש תהליך קודם) יש תהליך בו הגוף מתחיל לקפוא ולהפוך להיות פסיבי. בתחילה, כאשר הסובייקט עוד חושב/מאמין שיש לו אפשרות להשפיע על מצב העניינים, אופק התפיסה שלו עוד קיים, אולם, ככל שהמראות הופכים להיות קשים יותר, ככל שהסיטואציה עצמה הופכת להיות יותר ויותר בלתי נסבלת מרחב האפשרויות של הסובייקט מצטמצם, וכך גם תחושת העצמי הולכת ומצטמקת. בנקודת הקצה הסובייקט חווה חוויה של עצמי מנותק מהגוף, של Disembodiment, כשאותה תחושה נמשכת לאורך זמן הדבר יכול להתפתח לכדי הפרעת דה פרסונליזציה (38) .
חשוב להזכיר בנקודה זו שהגישה הפנומנולוגית מתארת את המרחב בו אנו חיים כמרחב שדורש פעולה, העולם שבו אנו חיים מזמין אותנו לפעול בו, ולמעשה כל חפץ סביבנו מנותח כחפץ איתו אנחנו יכולים לעשות דברים מסוימים (18; 11) . אם כן, אותה טראומה, מקורה בכך שהמרחב חדל מלהיות מרחב של אפשרויות אלא מרחב של חוסר אפשרות מוחלט.
ובכן, ההצטמצמות של תחושת העצמי לגבולות הגוף הממשיים קשורה ליסודות הטראומטיים בחיינו, במצב של הלם קרב, למשל, התחושה היא שהגוף הופך להיות כלא, לפתע כל אופק התפיסה מצטמצם לחלוטין, הסובייקט לא נמצא בשום מקום מחוץ לגופו – הוא כלוא בו, רואה את העולם מבלי יכולת לעשות דבר. מתוך ראיונות שערכתי עם פדויי שבי (35) מתברר שהיסוד הטראומטי בחוויית הבידוד החושי קשור לעובדה שהשבוי פשוט מאבד את גופו לחלוטין, גופו אינו שלו עוד, תחושת העצמי מתנתקת לחלוטין מהגוף בעוד הגוף הופך להיות לא יוצר מחפץ פסיבי - "הנפש היא שלי והגוף היא של השובים" ולכן, הקרב על השפיות הוא בראש. בשבי תחושת העצמי מצטמצמת לגבולות הגוף ולכן יש צורך אדיר להתנתק, העצמי פשוט לא יכול לסגור את עצמו בגבולות הגוף.
אם כן, להבנתי, אותו ניתוק מוחלט מהגוף, אותה תחושה של ניתוק תחושת העצמי מהגוף, מגיע רק בשלב השני של החוויה הטראומטית. לפני כן ניתן לזהות דווקא תחושת גבול ברור (הסובייקט חווה את גופו כגבול תחושת העצמי). המסקנה מכאן, לפחות בשלב זה, היא שככל שאנו חשים את הגוף כגבול ברור יותר לתחושת העצמי כך החוויה הנחווית קשה יותר, וכך הסיכוי לחוות תחושת ניתוק עולה וזאת משום שתחושת ניתוק היא לא אלא המוצא האחרון במצב בו המרחב של העצמי מצטמצם לחלוטין לגבולות הגוף.
לסיכום: הסיבה לטראומה הקשה היא דווקא הצטמצמות תחושת העצמי לגבולות הגוף מבלי יכולת ליצר שום אופק. מכאן שהשאלה על היחסים בין גבולות העצמי לגבולות הגוף היא לא רק מורכבת אלא גם מהותית להבנתנו את היסוד הטראומתי בחיינו והרי הטראומה היא חלק בלתי נפרד מהחיים היום.
1. Seigel, Jerrold. The idea of the self. New York : Cambridge University Press, 2005.
2. יובל, יורם. הבעיה הפסיכופיסית, מדעי המוח והטיפול בנפש. נפש ומוח: יסודות הבעיה הפסיכופיסית. תל אביב : ון ליר/הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 79-137.
3. ליבוביץ, ישעיהו. גוף ונפש הבעיה הפסיכו-פיסית. תל אביב : משרד הבטחון, 1982.
4. Husserl, Edmund. The crisis of European sciences and transcendental phenomenology: and introduction to phenomenological philosophy. [trans.] D Carr. Evanston : Northwestern University Press, 1936/1970.
5. Bermúdez, José Luis, Marcel, Anthony and Eilan, Naomi. The body and the self. Cambridge and London : The MIT Press, 1995.
6. Lakoff, George and Johnson, Mark. Philosophy In The Flesh: the Embodied Mind and its Challenge to Western Thought. Basic Books : New York, 1999.
7. Radicalmbodiment: neural dynamics and consciousness. Thompson, Evan and Varela, Francisco. 10, 2001, Tremds in Cognitive Sciences, Vol. 5, pp. 418-425.
8. Varela, Francisco, Thompson, Evan and Rosch, Eleanor. The Embodied Mind: Cognitive Science and Human Experience. Cambridge : MIT Press, 1991.
9. Gibson, James. The Ecological Approach to Visual Perception. Hillsdale, New Jersy : Lawrence Erlbaum Associates, 1986.
10. Husserl, Edmund. Thing and Space: Lectures of 1907. [ed.] Richard Rojcewicz. [trans.] Richard Rojcewicz. Dordrecht : Kluwer Academic Publishers, 1907/1997.
11. Merleau-Ponty, Maurice. Phenomenology of perception. [trans.] Colin Smith. London : Routledge and Kegan Paul, 2002.
12. Hume, David. A Treatise of Human Nature. [ed.] David Fate Norton and Mary J Norton. Oxford : Clarendon Press, 1739/2007.
13. Noë, Alva. Action in Perception. Cambridge : The MIT Press, 2004.
14. Sartre, Jean-Paul. Being and Nothingness. [trans.] Hazel Barnes. New York : Philosophical Library, 1956.
15. Zahavi, Dan. Self-awareness and alterity: a phenomenological investigation. Evanston : Northwestern University Press, 1999.
16. Dennett, Daniel. The Self as a Center of Narrative Gravity. [ed.] Frank Kessel, et al. Self and Consciousness: Multiple Perspectives. 1992.
17. Matthews, Eric. The philosophy of Merleau-ponty. Chesham : Acuman, 2002.
18. Heidegger, Martin. Being and time. [trans.] Joan Stambaugh. Albany : New York Press, 1996.
19. The Extended Mind. Clark, Andy and Chalmers, David. 1998, Analysis, Vol. 58, pp. 7-19.
20. Husserl, Edmund. The phenomenology of internal time-consciousness. [ed.] Martin Heidegger. 1905.
21. The Brain's Way to Create "Nowness". Poeppel, Ernst. [ed.] Harald Atmanspacher and Eva Ruhnau. Berlin, Heidelberg and New York : Springer-Verlag, 1997, Time, Temporality, Now, pp. 107-120.
22. Varela, Francisco. The specious present: A neurophenomenology of time consciousness. [ed.] Jean Petitot, et al. Naturalizing Phenomenology: Issues in Contemporary Phenomenology and Cognitive Science. Stanford : Stanford University Press, 1999, pp. 266-329.
23. James, William. The Principles of Psychology. London : Macmillan, 1890. Vol. 1.
24. Damásio, António. The Feeling of What Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. New York : Harcourt Brace & Company, 1999.
25. Effects of shifting perspective of the self: An fMRI study. Corradi-Dell'Acqua, Corrado, et al. 4, 2008, Neuroimage, Vol. 40, pp. 1902–1911.
26. Gallagher, Shaun and Vogeley, Kai. Self in the Brain. [ed.] Shaun Gallagher. The Oxford Handbook of the Self. Oxford : Oxford University Press, 2011, pp. 111-136.
27. Finding the self? An event-related fMRI study. Kelley, William, et al. 5, 2002, Journal of Cognitive Neuroscience, Vol. 14, pp. 784-794.
28. Where in the brain is the self? Feinberg, Todd and Keenan, Julian Paul. 4, 2005, Consciousness and Cognition, Vol. 14, pp. 661-678.
29. Cortical midline structures and the self. Northoff, Georg and Bermpohl, Felix. 3, 2004, TRENDS in Cognitive Sciences, Vol. 8, pp. 102-107.
30. Northoff, Georg and Hayes, Dave. Is Our Self Nothing but Reward? Society of Biological Psychiatry. 2011, Vol. 63, pp. 1019–1025.
31. Self-referential processing in our brain—A meta-analysis of imaging studies on the self. Northoff, Georg, et al. 2006, NeuroImag, Vol. 31, pp. 440-457.
32. על אופי הקשר שבין זמן לתודעה. עתריה, יוחאי. ב, 2011, מרחבים: כתב-עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית, עמ' 1-20.
33. Consciousness-Body-Time: How Do People Think Lacking their Body? Ataria, Yochai and Neria, Yuval. in press, Journal of Phenomenological Psychology.
34. James, William. The Varieties of Religious Experience. New York : Collier Books, 1974.
35. Music and trance. Becker, Judith. 1994, Leonardo Music Journal, Vol. 4, pp. 41-51.
36. Herman, Judith Lewis. Trauma and recovery. New York : Basic Books, 1992.
37. זומר, אלי. להיות או לא להיות: טראומות ילדות והפרעות ניתוק. [עורך] צביה זליגמן ו זהבה סולומון. הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. תל אביב : הקיבוץ המאוחד ומרכז אדלר, 2004.
38. Simeon, Daphne and Abugel, Jeffrey. Feeling unreal: depersonalization disorder and the loss of the self. Oxford : Oxford University Press, 2006.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה