Sense of ownership and sense of agency during trauma

Abstract

This paper seeks to describe and analyze the traumatic experience through an examination of the sense of agency—the sense of controlling one’s body, and sense of ownership—the sense that it is my body that undergoes experiences. It appears that there exist (at least) two levels of traumatic experience: on the first level one loses the sense of agency but retains the sense of ownership, whilst on the second one loses both of these, with symptoms becoming progressively more severe. A comparison of the traumatic experience with various modulations of the senses of agency and ownership, from cases involving prostheses to tools requiring greater or lesser extents of control, suggests that the harsher the traumatic event, the greater the damage is to the sense of ownership, resulting in the increasing sense of the body as a tool rather than an original organism. Likewise, the long-term ramifications become more severe according to the significance of the damage to the sense of ownership.

http://link.springer.com/article/10.1007%2Fs11097-013-9334-y

הגוף בעידן הזה: מבט מהשבי

תקציר:

האדם בעידן הזה הוא שבוי, כמו השבוי גם הוא איבד את גופו. הגוף הבזוי, המוכחש, העלוב, הקפקאי. הגוף שהטראומה ההיסטורית והאישית צרובה עליו. במאמר קצר זה אבחן דרך שימוש בספרות (קפקא, בל, סולז'יניצין, טרמבו, וולבק) לא רק באיזה אופן אנו מתייחסים לגוף אלא אילו אפשרויות קיימות בעידן המפוכח והמפוקח היטב אחרי אושוויץ. טענתי פשוטה, הדרך היחידה להתעורר מחלום בלהות זה שיש הקוראים לו חיים הוא החזרה לגוף כגוף אנושי תוך ביטול הפרדה הדואליסטית\מונותיאיסטית בין גוף לנפש.
סיכום

האדם בעידן הזה נמצא במצב של קריסת מערכות טוטאלית, הוא משווע לעזרה שנעלמה ביחד עם אותה פאסיביות של שרה בעקדת יצחק: "גם הוא היה קורבן של אותה אם...השקפה פשטנית אבל בסופו של דבר מדויקת" (וולבק, 2001, עמ' 66). האדם בעידן הזה לא יכול לישון, לא יכול לנוח, לא יכול לחוש תחושת נינוחות, מה שמוביל אותו זו תחושת הבריחה התמידית, לא ברור ממה הוא בורח ובטח שלא ברור לאן. מה שברור הוא שהוא לא יכול לעמוד במקום, אך לא פחות חשוב, למרות שהעולם בעידן הזה נראה קטן מתמיד – "אף פעם לא תיארתי לעצמי שהחיים יכולים להיות מוגבלים כל-כף, ושהאפשרויות מצומצמות כל-כך" (וולבק, 2001, עמ' 273), האדם בתקופה הזו לא יכול לצאת את גבולות התא: "דבר אחד היה ודאי: איש לא ידע עוד איך לחיות" (וולבק, 2001, עמ' 66). הוא לבד, מידי פעם זורקים לו אוכל דרך תא הדלת. מידי פעם הוא שומע זעקות של שכנים: "חיש קל למדנו לא לשאול שאלות ותמיד, בכל עת להעמיד פנים שהפקודה מובנת" (לוי, 2008, עמ' 33) אך לא יותר מכך. הדרך היחידה להתמודד עם המצב היא החזרה לגוף האנושי, כל פגמיו הבלתי נסבלים. על סופיותו המהדהדת.

קישור ישיר למאמר (עמ' 41): http://www.psychology.org.il/%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%9F-%D7%94%D7%96%D7%94--%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%99 

יהודי טוב - "פרוטוקולים: היסטוריה ותיאוריה"

תקציר: לארי, הוא ה"יהודי טוב" הוא אב, בעל משפחה, פיזיקאי, מדען. ופתאום, ברגע אחד, נראה שכל חייו קורסים: אשתו דורשת ממנו גט, מצבו הכלכלי מתערער, מעמדו באקדמיה מתערער, אחיו יוצא מדעתו והוא נאלץ לעזוב את ביתו. ברקע אנו מתוודעים לכך שלארי מצוי בצומת מרכזי בחייו, מחד גיסא הוא אמור לקבל קביעות באקדמיה ומאידך גיסא בנו אמור לעלות לתורה ולחגוג בר מצווה. מדובר בשני מסלולים נפרדים, מדע מהצד האחד ודת מהצד השני. שני רבדים אלו מתוארים בדיוק רב ב"האלביתי" – בעיקר במאמרו של ינטש: מתחת לפני השטח האינטלקטואל, האדם הרציונלי, ממשיך להחזיק באותן אמונות תפלות מוכחשות ובאותו דיבוק יהודי. הפיזיקאי שמאמין שהמתמטיקה היא לא רק הסיפור האמיתי אלא גם הסיפור היחיד, אינו חסין מאותה חרדה שכן הוא לא נגמל מאותן אמונות תפלות. כך שהמתמטיקה של הפיזיקה מתחלפת במתמטיקה של הפנקס. אותו תהליך בדיוק מצוי גם במדעי הטבע. מדע הטבע אינו מצליח להסביר את התופעות המרכזיות של החיים – התודעה האנושית. ולכן, מתוך חרדה אינסופית, מדעני הטבע לא רק מכחישים את מושג הרוח אלא בסופו של דבר גם את הקיום האנושי, או לחילופין, הולכים בדרכו של דקארט, אבי הפילוסופיה החדשה, ומחליטים להתמסר לחלוטין לאל – שהרי האפשרות האחרת היה ההבנה שאין שום וודאות שהעולם בכלל קיים. טענתי היא שבמובן העמוק ביותר המדע זקוק לאלוהים יותר מאשר כל מסגרת אחרת.

קישור למאמר המלא: http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1363957903/1363958315

תורת המשחקים והאדם הפוסט-טראומטי

תורת המשחקים והאדם הפוסט-טראומטי - מתוך עתון 77, 2013

1.      תורת המשחקים – נקודת פתיחה ואמון הדדי

בספרו "רגשות רציונליים" (1)מתאר וינטר אסטרטגיות להתחמקות משיווי משקל נאש – בפשטות, מצב שבו בגידה הדדית מהווה נקודת שיווי משקל יציבה. ביסוד אחת האסטרטגיות המובילות עומדת הדרישה הבאה: התחל ממצב "נינוח" (1 עמ' 65). זאת ועוד, ניתן גם ללמוד מספרו של וינטר שבמפגש בין תרבותי (בין אשכנזים למזרחים, בין פלסטינים ליהודיים ובין בני אדם למחשב), כלומר בכל מפגש עם האחר, הטיפוסים הנדיבים "מחונכים" מהר מאוד ולומדים להתאקלם בסביבתם, לאמור, אם סובייקט התחיל מנקודת מבט של נתינת 50% ממה שיש לו לאדם שמולו (למשל במשחק האולטימאטום)[1] הוא עד מהרה לומד שניתן גם לתת רק 35% במקרה שמדובר ביהודי (ישראלי), אך גם 60% לא יספיקו במקרה של פלשתיני. אין כאן עניין של עוינות בין תרבותית אלא של נורמות תרבותיות אחרות (הערבי לא "דופק" את היהודי או להיפך). בסופו של דבר הסובייקטים מתחילים לפעול לפי מה שהצד השני ציפה מהם, ובלשון אחר, ברומא היה רומאי.

בהמשך טוען וינטר שאמון ואמינות הם הסוד על פיו ניתן לחמוק מאותו שיווי משקל נאש. בין היתר אנו למדים שיש קשר בין רמת האמון ההדדית במדינה מסוימת לתל"ג של אותה מדינה. אמון, כך סבור וינטר, "הוא המנוע לשיתוף פעולה בין הפרטים" (1 עמ' 73). בהתאם מתאר וינטר שני סוגים של שיווי משקל בחברה מסוימת מצב "טוב" – שבו יש אמון ואמינות, ומצב "רע" – בו אמון ואמינות חסרים. כפי שכבר ראינו, ישנה רגשיות גדולה למצב הפתיחה, השאלה במקרה זה היא האם לחברה מסוימת, המורכבת מפרטים שגדלו לתוך שיווי משקל "רע" (במובן שוינטר מגדיר), יש אפשרות לעבור למצב של שיווי משקל "טוב". פולמוס זה, כך וינטר סבור, עדיין לא הוכרע אולם ברור מקריאת ספרו, כמו גם מעיון בספרים שונים אודות תורת המשחקים שמעבר כזה הוא לכל הפחות בעייתי - גם במשחק בין שני שחקנים בודדים ועל אחת כמה וכמה במסגרת חברתית כוללת: "לעתים כללי התנהגות מרגע שנוצרו, קשה מאוד לשנותם, והם נוטים לשרוד גם לאחר חוויות המעידות שהכלל כושל" (1 עמ' 78). ואכן, ניסוי עם דבורים מגלה שאלו נכחדו ולא השכילו לשנות את הרגליהן בזמן (לעבור מפרח בלי צוף לפרח עם צוף). נראה אפוא שמדובר בסוג של התניה.

בחיבור זה ארצה לבחון שתי סוגיות; הראשונה נוגעת לפרט הפוסט-טראומטי וחוסר האפשרות שלו להתחיל מנקודת פתיחה של "נינוח", כמו גם, חוסר היכולת שלו לתת אמון. הסוגיה השנייה נוגעת להבנת מצב תודעה חברתי של מדינה שנקודת הפתיחה שלה היא "שואה" ולכן גם היא, בנקודת הפתיחה, לא יכולה הייתה להיות במצב "נינוח".

2.      האדם הטראומטי: נקודת הפתיחה והיכולת לפתח אמון

טראומה מוגדרת, בין היתר, כמצב שבו הסובייקט חש איום  מיידי על חייו: "האדם חווה, היה עד, או עמד בפני אירוע או אירועים שכללו סכנת מוות ממשית, או חבלה חמורה, או איום על החיים או על השלמות הגופנית של עצמו או של אחרים...תגובת האדם כללה פחד עמוק, תחושת חוסר אונים ותחושת אימה" (DSM-IV). אם כן, בזמן חוויה טראומטית אין לסובייקט אפשרות לחשוב על העתיד, ולכן ברור מדוע בזמן הטראומה המימד העתידי מתבטל. היות ואנו יצורים אוטוביוגרפיים – זיכרונות ותכנונים הם מי שאנחנו, הסיפורים שלנו מגדירים אותנו ולא אנחנו אותם - ברור כי העדר מימד זה משפיע מהותית על מבנה העצמי, ובמילים אחרות, העצמי האוטוביוגרפי מתמוטט. כמו כן, בעבור הסובייקט שמפתח סימפטומים פוסט-טראומטיים, האירוע הטראומטי הופך להיות חודרני, הדבר בא לידי ביטוי בסיוטים, בפלשבקים. זאת ועוד, הסובייקט הפוסט טראומטי סובל מעוררות יתר ומחוסר נחת ובסופו של דבר מגיע למצב של הימנעות מהעולם עצמו. אם בזמן הטראומה העתיד פשוט חדל מלהתקיים, בעבור האדם הפוסט-טראומטי העתיד הופך להיות מאיים, יתרה מכך, בהוויה הפוסט טראומטית יש תחושה של אפוקליפסה בלתי נמנעת.

ראינו שהפתרון לשיווי משקל נאש, כלומר למצב שבו בגידה הדדית היא השיווי המשקל היציב, הוא יצירת אופק עתידי אינסופי של משחקים חוזרים; רק במסגרת של משחקים חוזרים עד לאין-סוף (ברגע שהמספר מוגבל נוצרת רגרסיה שמחזירה אותנו למצב של בגידה הדדית) ניתן להתמודד עם הרצון לבגוד. בעבור הסובייקט הפוסט טראומטי אין שום אפשרות לחשוב במונחים של אופק כזה, לכן אין אפשרות להעביר אותו ממצב של בגידה למצב של שיתוף פעולה. זאת ועוד, האסטרטגיה המרכזית שמאפשרת לעבור למצב של שיתוף פעולה זקוקה לנקודת פתיחה חיובית – התחל במצב "נינוח". אך אין הדבר אפשרי בעבור האדם הפוסט-טראומטי. ולכן, שלוקחים בחשבון שגם ככה קשה מאוד לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב", נראה שעבור האדם הפוסט טראומטי הדבר הופך למשימה בלתי אפשרית.

במחקר מקיף מתברר ש 90% יעברו אירוע טראומטי כזה או אחר במהלך חייהם. הדבר נכון על אחת כמה וכמה במדינה שניתן להגדירהָ כמעבדת טראומה. אמנם אחוז ניכר מהאנשים שעברו טראומה לא יפתחו פוסט טראומה (שלושה חודשים אחרי האירוע הטראומטי נמצא שבערך 10% סובלים מפוסט טראומה ואילו שנה אחרי האירוע אחוז זה יורד משמעותית לכדי 2%), אולם עדיין מדובר במספר לא מבוטל של אנשים שבסופו של דבר ישאפו תמיד למצב של בגידה, אנשים שלא ניתן להוציא אותם משיווי משקל נאש, אנשים שחיים במונחים של משחק סכום אפס. כאמור, אמון הדדי הוא תנאי לשיווי משקל חיובי, אך בדיוק את האמון האישה הנאנסת איבדה. לאדם הפוסט-טראומטי אין אמון בעולם, ולכן אין לא אפשרות לחשוב במונחים של שיתוף פעולה. הדבר מוביל לכך שכל אדם שבא עם אנשים אלו במגע ישיר "יחונך" (אם להשתמש במונחיו של וינטר) בסופו של דבר לבגוד. לכן אנו גם רואים עוד ועוד מחקרים שמצביעים על מעבר בין דורי של הטראומה, לכן אנו רואים אחוז גירושים גבוה בקרב אלו שסובלים מפוסט-טראומה.

3.      נקודת הפתיחה של מדינת ישראל אחרי השואה

לא בכדי חוזר וינטר שוב ושוב לזיכרונותיו של אביו מגרמניה רק לפני ההשמדה. במדינת ישראל הנרטיב השולט הוא משואה לתקומה. למרות שהתנועה הציונית התחילה את דרכה כבר בסוף המאה ה – 19 ובתחילת המאה ה – 20, התחושה היא שהשואה היא זו שאפשרה את הקמת המדינה. אני לא מדבר כאן ברובד העובדתי שהרי קשה מאוד להוכיח כל אחת מהטענות (המדינה הייתה קמה גם אילולא השואה או לא). אני מתאר מצב תודעה מסוים. השואה עומדת ברקע של כל שיח משמעותי במדינת ישראל, בנאומים של רוה"מ בנימין נתניהו הדבר מודגש שוב ושוב. אנו חיים במסגרת של חרדה יהודית.

וינטר, בספרו, מדגיש את הקושי האמיתי לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב". הבעיה במקרה של מדינת ישראל היא שנקודת הפתיחה בוודאות לא הייתה "נינוחה". שמצרפים לכך את הפוסט טראומה של ניצולי שואה, של אנשים שעלו ונזרקו למעברות, של מלחמות חוזרות ונשנות, של פיגועים ועימותים בלתי פוסקים בעורף, נראה שאנו מקבלים חברה פוסט-טראומטית, כזו שחושבת במונחי שמחק סכום-אפס, כזו שמתקשה לחיות במונחים של אופק עתידי ומשחקים חוזרים. לדוגמה היום האיום הגרעיני האיראני, כפי שהוא מצויר ע"י הממשל (גם אם הדבר לא נכון בפועל), לא מאפשר לנו לחשוב במונחים של משחקים חוזרים לאינסוף.

במצב שבו נקודת הפתיחה כל כך גרועה, במצב שבו אין אפשרות לחשוב במונחים של אופק אינסופי, במצב של חברה שהטראומה מנהלת בה את השיח, נראה שלא ניתן לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב".

 

[1] שני צדדים אנונימיים משחקים פעם אחת בלבד. השחקן הראשון מציע דרך לחלק את סכום כסף בינו לבין השחקן השני. בפני השחקן השני עומדות שתי אופציות: הסכמה וסירוב. במקרה הראשון החלוקה שהציע השחקן הראשון תתבצע, במקרה השני אף אחד משני השחקנים לא יקבל דבר.

Consciousness-Body-Time: How Do People Think Lacking Their Body?

War captivity is an extreme traumatic experience typically involving exposure to repeated stressors, including torture, isolation, and humiliation. Captives are flung from their previous known world into an unfamiliar reality in which their state of consciousness may undergo significant change. In the present study extensive interviews were conducted with fifteen Israeli former prisoners of war who fell captive during the 1973 Yom Kippur war with the goal of examining the architecture of human thought in subjects lacking a sense of body (disembodiment) as a result of confinement and isolation. Analysis of the interviews revealed that threats to a normal sense of body often lead to a loss of the sense of time as an objective dimension. Evidence suggests that the loss of the sense of body and the loss of the sense of time are in fact connected; that is, they collapse together. This breakdown in turn results in a collapse of the sense of self.

Direct link:  http://link.springer.com/article/10.1007%2Fs10746-013-9263-3

מושבת העונשין: הטראומה שנחקקת בגוף

ב"מושבת העונשין" (1)הקורא, יחד עם ה"נוסע-חוקר" נפגש עם המכונה הייחודית, זו שמטביעה את הטראומה בגוף, מדובר אפוא "מכשיר מיוחד במינו" (שם, 153), "המצאתו של המפקד הקודם" (שם, 154). מכונה זו חורטת את עברתו של הנאשם על גופו, שמצדו איננו זכאי למשפט צדק, שהרי ה"אשמה -לעולם אינה מוטלת בספק" (שם, 159). הנאשם אינו יודע מהו פסק הדין עד לאותו רגע שבו הכתובת הופכת להיות קריאה, מה שקורה רק לאחר שש שעות עינויים (מתוך 12 שעות עד למוות הסופי). או-אז, "שערי הבינה נפתחים לפניו" (שם, 164) כך שלמעשה, "הנידון מפענחו [את הכתוב] בפצעיו שבבשרו" (שם, 164). האשמה אפוא, וזו הנקודה החשובה ביותר, נחרתת בגופו של הקורבן – "מתקעקעת הכתובת בגוף" (שם, 161).

תיאור המכונה ותהליך הקעקוע מתאר באופן מדויק את האופן שבו הטראומה נחקקת בגוף. הטראומה היא, ביסודה, גופנית, כלומר, היא לא מקודדת באופן קונספטואלי(2; 3), היא לא הופכת להיות חלק מאותו עצמי אוטוביוגרפי (4)נוסח דמאסיו (5)אלא דווקא, כפי שג'נט הדגיש (6; 7), מקודדת באופן גופני ובמנותק מתחושת העצמי. המימד הגופני של הטראומה הוא גם היסוד לאותן תופעות של פלשבקים כאלו ואחרים (8; 9; 10; 11), שכן אחד המאפיינים המרכזים של פלשבקים הוא המימד הגופני שבו, החיות שבו, התחושה של כאן ועכשיו. עובדה זו משתלבת עם מודל כללי יותר של דיסוציאציה מבנית בקרב הסובייקט הפוסט-טראומטי, האישיות הנורמאלית כביכול מצד אחד (ANP) והאישיות הרגשית מהצד שני (EP) (12), זו שכל העת חוזרת באופן בלתי נשלט לרגע הטראומה, זו שמצולקת בתוך הגוף. הגוף אפוא לא שוכח.

אם כן, לעיתים בזמן טראומה קשה וממשוכת העצמי מתנתק מהגוף (13), לדעת חלק מהחוקרים מדובר במכניזם הגנתי (14), כזה שמאפשר לאדם להיכנס לסוג של בועה ובכך לנתק את עצמו מהאירוע הבלתי אפשרי (15). אולם, נראה כי בטווח הארוך אותו ניתוק הופך להיות הבעיה המרכזית – כלומר המאפיין המרכזי של האדם הפוסט-טראומטי (16). ואכן, במחקר סקירה מקיף (17)התגלה שניתוק בזמן הטראומה הוא הגורם מספר אחד להופעת פוסט-טראומה (18; 19). עוד מעניין לגלות שהאמיגדלה, זו שאמונה על אזור הפחד במוח, נפגעת באופן קשה בקרב סובייקטים שעברו טראומה קשה וממושכת (20). ניתן אף לומר שאזורים רגשיים שלמים נפגעים באופן משמעותי בקרב נפגעי טראומה. במצבי קיצון הדבר אף מתבטא בתחושה של "אני רובוט", או שהגוף הוא לא שלי (21), כלומר תחושת השייכות (ownership) נפגעת וכך גם תחושת הבעלות (agency). כלומר, העצמי הופך להיות מנותק לחלוטין, תחושה שהעולם הוא לא אמיתי. ראמצ'נדראן (22; 23)סבור שהבסיס לאותן תחושות הן שוב, התפרקות של המבנים הרגשיים במוח, דבר שמוביל לקהות רגשית ותחושה של זומביות, תחושה של מרחק בלתי נתפס מהעולם, כאילו הכול זה סרט ושום דבר לא אמיתי. אם כן, הגופניות של הטראומה באה לידי ביטוי בין היתר באופן שבו האדם הווה בתוך העולם.

ביבליוגרפיה

1. קפקא, פרנץ. במושבת העונשין. סיפורים ופרקי התבוננות. ירושלים ותל אביב : שוקן, 1977, עמ' 151-183.

2. Somatoform Dissociationin Traumatized World War I Combat Soldiers:A Neglected Clinical Heritage. van der Hart, Onno, et al. 4, 2000, Journal of Trauma and Dissociation, Vol. 1, pp. 33-66.

3. Dissociation and the fragmentary nature of traumatic memories: Overviewand exploratory study. van der Kolk, Bessel and Fisler, Rita. 1995, Journal of Traumatic Stress, Vol. 8, pp. 505-525.

4. Autobiographical memory for trauma: Update on four controversies. Brewin, Chris R. 3, 2007, Memory, Vol. 15, pp. 227-48.

5. דמאסיו, אנטוניו. ההרגשה של מה שקורה. [מתרגמים] עמוס כרמל. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2003.

6. Janet, Pierre. L'automatisme psychologique. Paris : Alcan, 1889.

7. Time Distortions in Dissociative Identity Disorder: Janetian Concepts and Treatment. van der Hart, Onno and Steele, Kathy. 2, 2005, Dissociation, Vol. 10, pp. 91-103.

8. Dissociation and memory fragmentation in post-traumatic stress disorder: an evaluation of the dissociative encoding hypothesis. Bedard-Gilligan, Michele and Zoellner, Lori A. 3, 2012, Memory, Vol. 20, pp. 277-99.

9. Intrusive re-experiencing in post-traumatic stress disorder: phenomenology, theory, and therapy. Ehlers, Anke, Hackmann, Ann and Michael, Tanja. 4, 2004, Memory, Vol. 12, pp. 403-15.

10. Intrusive images and "hotspots" of trauma memories in Posttraumatic Stress Disorder: an exploratory investigation of emotions and cognitive themes. Holmes, Emily A, Grey, Nick and Young, Kerry. 1, 2005, Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, Vol. 36, pp. 3–17.

11. Intrusive trauma memory: A review and functional analysis. Krans, Julie, et al. 8, 2009, Applied Cognitive Psychology, Vol. 23, pp. 1076-88.

12. Trauma-related Structural Dissociation of the Personality. Nijenhuis, Ellert, van der Hart, Onno and Steele, Kathy. 1, 2010, Activitas Nervosa Superior, Vol. 52, pp. 1-23.

13. Herman, Judith Lewis. Trauma and recovery. New York : Basic Books, 1992.

14. van der Kolk, Bessel. Psycological Trauma. Washington : Amrican Psychiatric Press, 1987.

15. שבויי מלחמה איך חושבים בהעדר גוף ובהעדר תחושת זמן לרווחה וחברה. עתריה, יוחאי. 2012, חברה ורווחה.

16. Depersonalisation disorder: a cognitive-behavioural conceptualisation. Hunter, E, et al. 12, 2003, Behaviour Research and Therapy, Vol. 41, pp. 1451-1467.

17. Predictors of Posttraumatic Stress Disorder and Symptoms in Adults: A Meta-Analysis. Ozer, Emily J, et al. 1, 2008, Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, Vol. S, pp. 3-36.

18. Marmar, C, Weiss, D and Metzler, T. Peritraumatic dissociation and posttraumatic stress disorder. [ed.] J Bremner and C Marmar. Trauma, Memory, and Dissociation. Washington : American Psychiatric Press, 1998, pp. 229-252.

19. Reappraising the link between peritraumatic dissociation and PTSD symptom severity: Evidence from a longitudinal study of community violence survivors. Marshall, Grant N and Schell, Terry L. 2002, Journal of Abnormal Psychology, Vol. 111, p. 626−636.

20. לדו, ג'וזף. המוח הרגשי. תל אביב : אפקים מדע הוצאת עם עובד, 2006.

21. Simeon, Daphne and Abugel, Jeffrey. Feeling unreal: depersonalization disorder and the loss of the self. Oxford : Oxford University Press, 2006.

22. ראמצ'נדראן, וילאינור ס. המוח המתבהר. ירושלים : כתר, 2008.

23. ראמאצ'נדראן, וילאנור ס ו בלייקסלי, סנדרה. תעתועי המוח. [מתרגמים] ג'יני נבות. אור יהודה : ספרית מעריב, 2004.

האנציקלופדיה של הרעיונות: "העולם שלאחר הנפילה" (טראומה, 457)

פורסם בעתון 77 גליון 362 2012
אנו חיים בעידן שבו גם אם הפרקטיקות "מבליטות את החוויה התרבותית של האחר, הרי בפועל הן דוחקות אותו מהן והלאה, כך שלא יסכן את הנינוחות הבורגנית השבעה שבשמה הן מדברות" (עידן חדש, 825), עידן שבו הקניון "כשומקום קלאסי" (חיי היומיום, 413) החליף את הבית. אולי רק טבעי שהתאבדות חוזרת לאופנה: "גילויי תרבות בולטים, המתקבלים בחברה לפרק זמן נתון ואחר כך מפנים את מקומם לגילויים אחרים" (אופנה, 59), אנשים שכחו כי "נדרשים חיים שלמים כדי ללמוד למות" (סנקה בתוך: אפוריה, 155). על כל פנים, אני שואל את עצמי האם במסגרת המציאות החד ממדית ש"הכול בה כביכול מאושרים" (אדם חד-ממדי, 33), התאבדות היא אפשרות אותנטית כי "האותנטיות מגדירה את החירות המזומנת לאני האינדיווידואלי" (אותנטיות, 75).

האנציקלופדיה של הרעיונות מספקת לנו אפוא את כל הסיבות להתאבדות – "ההתבזות האנושית חוזרת ומאשרת – אין לך דבר שלא ניתן לקבלו תמורת כסף" (פורנוגרפיה, 932). האם יש סיבה לחיות  בתוך "קרנבל האימה הפרוורטי" (טראומה, 457) במצב שבו "לקחת חלומות הביתה" (צריכה, 1024) פירושו לקנות איקאה? גורביץ' וערב, כותבי האנציקלופדיה של הרעיונות, ערים לחלוטין למציאות הבלתי אנושית שבה אנו חיים, מצב שבו "הסבל של האחר הופך שקוף" (אסון, 147), מציאות חשופה של היות הסובייקט "חי מת" (אסון, 147), כלוא בתוך "תשוקה להגביר את הטראומה לאין קץ" (טראומה, 457). אולם בה בעת יש בה, באנציקלופדיה של הרעיונות, גם תשובות לשאלה למה להישאר בחיים על אף הכול. אין זה בשל הערכים שנבחרו (נושא לדיון נפרד), אלא בשל דרך הצגת הערכים והתפיסה כי יש "זיקה בין המושג זבל לבין המושג ערך" (זבל, 382) וכולנו יודעים ש"הזבל משגשג" (זבל, 383), יתרה מכך, "הנצחי יכול להופיע כהמשך לזבלי" (זבל, 382).

ניתוח הערך "זבל", חושף בפנינו את האפשרות לעונג בעידן האורבני: "העיר משמשת סוכן מרכזי של תשוקה וכוח, אך גם מוקד של פירוק, אי נחת, חרדה, מלחמה ואבדון", עידן שבו כולם הפכו משוטטים עירוניים "המשוטט רואה ברחוב, בחלל הציבורי, את ביתו המזדמן" (שוטטות, 1166), המשוטט "פועל בטווח שבין אסתטיקה לזנות" (שוטטות, 1167). העונג מצוי במעשה היומיום של "הליכה במסלול ידוע מראש המסתיים בפורקן הנעים של התשלום בקופה" (צריכה, 1024). האנציקלופדיה של הרעיונות מביאה את מושג עונג הכתיבה לרמה חדשה: "מעבר להנאה ניצב העונג, אך הוא כרוך בכאב" (עונג/הנאה, 822), היא כתובה בפיכחון חשוד ובהומור – ראה למשל את הערך ג'יפ "הדגמים השונים של 4X4 נעים מג'יפים בעלי ואופי של משוריין זעיר ועד לרכבים אלגנטיים, מאובזרים היטב לנשים וגברים עירוניים" (ארבע על ארבע, 174). נראה כי העונג שמסבה בקריאת האנציקלופדיה הוא הסיבה המרכזית שאנשי אקדמיה מתפתים - "פיתוי הוא אסטרטגיה מרכזית בתרבות הפוסטמודרנית" (פיתוי, 951) - להגדיר את האנציקלופדיה של הרעיונות כ"אי-אנציקלופדיה".

השוללים את התכונה האנציקלופדית שיש באנציקלופדיה של הרעיונות, מתבלבלים בין היתר משום שהאנציקלופדיה של הרעיונות מסרבת להיות יבשושית ומשעממת. אך גורביץ' וערב עושים זאת מתוך הבנה ש"לאחר אושוויץ מתבקשת שפה אחרת שתייחס בחשד ליסודות האוניברסליים" (פוסטמודרניזם, 884). אנציקלופדיה אינה דבר שקונים במתנה לחבר לפני נסיעה לטיול כי מנקודת המבט של הקונה אין שום עונג בקניית אנציקלופדיה והרי קנייה היא קודם כל "עונג חברתי [שכן] צריכה היא חוויה מענגת" (צריכה, 1023), ומנקודת מבטו של מקבל המתנה מדובר במשקולת ותו לא. אך גם במקרה זה האנציקלופדיה של הרעיונות יוצאת דופן בנוף הספרותי-אקדמי, היא מדריך למשתמש בעידן הרב ערוצי שאינו מציע דבר, לכן ואתה קונה את הספר לחבר בתקווה שהתייר שהוא תמיד בגדר "ביטוי של כוח" (תיירות, 1215) יהפוך לנווד ש"מייצג ארעיות, פירוק וקונפליקט" (תיירות, 1214). שכן הלכה למעשה יש לקשור את הטייל "עם התנסות נפשית עמוקה...מפגש רדיקאלי עם האחר" (תיירות, 1214). אך ברור שמבחינת גורביץ' וערב המסע בעידן הזה אינו יותר ממסע קניות, גורביץ' וערב, באופן אירוני ומדויק, קושרים ישירות את הנוודות לתרבות הצריכה "הג'יפ קשור בטבורו לפנטזיה על נוודות רומנטית, חזרה אל הטבע" (ארבע על ארבע, 174). אם כן, אף על פי שהאנציקלופדיה של הרעיונות מפלרטטת עם מושג החופש, בסופו של דבר היא מקבלת עליה את הגזירה הקפיטליסטית לחלוטין, אנו חיים ב"תרבות העוסקת בשכפול המנטליות" (תרבות המונים, 1236), אך היא עושה זאת מבלי לקבל את ההשלמה "הנאיבית-דוגמטית עם המצב הקיים" (דוקסה, 286), ובכך האנציקלופדיה, שלעצמה, מהווה מודל חדש לא רק במובן התרבותי אלא גם בדרך החשיבה המדעית.

האנציקלופדיה של הרעיונות מספרת לנו איפה אנחנו חיים "תמיד קיימת זרות בסיסית של העולם" (אקזיסטנציאליזם, 160), מבלי להתיימר לומר שהיא מספרת לך את האמת האובייקטיבית "כל ערך אנציקלופדי הריהו כבר הבניה מסוימת של המציאות, תוך העדפה ידועה" (על התרבות, 14), פשוט כי אין אמת כזו "האמת אינה אלא שרשרת של סימנים" (מטאפורה, 598), האמת כשלעצמה אינה אלא תופעה, "ישנם רק תהליכים היוצרים אפקט של אמת" (הבניה, 322) ו"הצגת עובדות היא חלק בלתי נפרד מן הרטוריקה של הכוח" (עובדה, 818). אם לא את האמת מחפשת האנציקלופדיה, אז מה כן? ובכן, על פניו ניתן לחשוב שמטרת האנציקלופדיה של הרעיונות היא להעביר את הקורא תהליך של שחרור מהמצב שבו "כל הכבישים המהירים זורמים זה לזה" (חיי היומיום, 413), אך לא כך המצב, שהרי למעשה ברור לכל מי שקורא באנציקלופדיה של הרעיונות כי הסובייקט בעידן הזה יעדיף לרכוב אל השקיעה בג'יפ שהוא "כלי תחבורה ואייקון תרבותי" (ארבע על ארבע, 174), תוך שהוא מאזין לרכילות שהיא "צורך אנושי בסיסי ופרקטיקה חברתית" (רכילות, 1138) או, לחילופין, למוזיקת פופ "מוזיקה בעלת אופי קליל וקליט" שעוזרת לסובייקט "לספק אישור ונחמה ולהרחיק אותו מכל מחשבה על משמעות חייו", ובה בעת, כמובן, לסמס במכשיר הסלולר שלו "תכשיט דק ומעוצב המעיד על בעליו" (סלולר, 795). ולכן השחרור יהיה תמיד בגדר שחרור מדומה, ולא בכדי שואלים גורביץ' וערב "האם חשיבה זו, הדוגלת באלטרנטיבה, עדיין אפשרית בתרבות ימינו" (חיי היומיום, 412).

בפרספקטיבה רחבה יותר אומר כך, לעיתים מופיע ספר טוב, לעיתים רחוקות יותר מופיע ספר חשוב, אך נדיר מאוד שיוצא ספר המגדיר מחדש את השיח, את השאלות, את המילים עצמם, את המושגים ובסופו של דבר את האופן שבו אנו חיים את החיים הללו. למשל, כאשר אני משווה את הערך "עיר" באנציקלופדיה העברית (או בבריטניקה) לערך "עיר" אנציקלופדיה של הרעיונות, אני מגלה שבמקרה הראשון (העברית) אני יכול ללמוד הכול על העיר מלבד מה המשמעות של לחיות בעיר, ואילו במקרה של האנציקלופדיה של הרעיונות אני חווה (ולא דווקא למד) את המשמעות של לחיות בעיר, משמע, אנציקלופדיה של הרעיונות אינה מונומנט של ידע כי אם חוויה של ידע. ניתן אף לומר שמדובר במאמרי הגות קצרים (יותר או פחות) יותר מאשר בערכים קשוחים ומנותקים מהחיים. אך לצמצם את האנציקלופדיה של הרעיונות לסוג של "מדריך למשתמש בעידן הזה" חוטאת לפרויקט האדיר הזה. האנציקלופדיה של הרעיונות, היא לא מגדירת תרבות בלבד, או ניסיון דון קיחוטי אחרון להציל את השיח העברי, שהרי כל מי שקורא באנציקלופדיה של הרעיונות מגלה את חיותה ואת כוחה של העברית. האנציקלופדיה של הרעיונות היא אפשרות ליצירת שיח מפוכח במדינה השרויה תמיד ב"מצב חירום", ולמעשה מדובר גם בספר היסטורי בתחפושת שהפנים כי ההיסטוריה נכתבת מתוך משבר עמוק של "התמוטטות העדות" (טראומה, 456), ולכן האנציקלופדיה של הרעיונות אינה רק הספר החשוב של השנה הזו, והאירוע התרבותי של השנה, אלא אירוע שבעוד עשרים שנה נוכל לומר שהתרבות והשיח בישראל הוגדרו עד יציאת האנציקלופדיה של הרעיונות ומיציאת האנציקלופדיה של הרעיונות: "העולם שלפני הגבול והעולם שאחריו" (גבול, 220).