יום ראשון, 10 במרץ 2013

תורת המשחקים והאדם הפוסט-טראומטי


תורת המשחקים והאדם הפוסט-טראומטי - מתוך עתון 77, 2013

1.      תורת המשחקים – נקודת פתיחה ואמון הדדי

בספרו "רגשות רציונליים" (1)מתאר וינטר אסטרטגיות להתחמקות משיווי משקל נאש – בפשטות, מצב שבו בגידה הדדית מהווה נקודת שיווי משקל יציבה. ביסוד אחת האסטרטגיות המובילות עומדת הדרישה הבאה: התחל ממצב "נינוח" (1 עמ' 65). זאת ועוד, ניתן גם ללמוד מספרו של וינטר שבמפגש בין תרבותי (בין אשכנזים למזרחים, בין פלסטינים ליהודיים ובין בני אדם למחשב), כלומר בכל מפגש עם האחר, הטיפוסים הנדיבים "מחונכים" מהר מאוד ולומדים להתאקלם בסביבתם, לאמור, אם סובייקט התחיל מנקודת מבט של נתינת 50% ממה שיש לו לאדם שמולו (למשל במשחק האולטימאטום)[1] הוא עד מהרה לומד שניתן גם לתת רק 35% במקרה שמדובר ביהודי (ישראלי), אך גם 60% לא יספיקו במקרה של פלשתיני. אין כאן עניין של עוינות בין תרבותית אלא של נורמות תרבותיות אחרות (הערבי לא "דופק" את היהודי או להיפך). בסופו של דבר הסובייקטים מתחילים לפעול לפי מה שהצד השני ציפה מהם, ובלשון אחר, ברומא היה רומאי.
בהמשך טוען וינטר שאמון ואמינות הם הסוד על פיו ניתן לחמוק מאותו שיווי משקל נאש. בין היתר אנו למדים שיש קשר בין רמת האמון ההדדית במדינה מסוימת לתל"ג של אותה מדינה. אמון, כך סבור וינטר, "הוא המנוע לשיתוף פעולה בין הפרטים" (1 עמ' 73). בהתאם מתאר וינטר שני סוגים של שיווי משקל בחברה מסוימת מצב "טוב" – שבו יש אמון ואמינות, ומצב "רע" – בו אמון ואמינות חסרים. כפי שכבר ראינו, ישנה רגשיות גדולה למצב הפתיחה, השאלה במקרה זה היא האם לחברה מסוימת, המורכבת מפרטים שגדלו לתוך שיווי משקל "רע" (במובן שוינטר מגדיר), יש אפשרות לעבור למצב של שיווי משקל "טוב". פולמוס זה, כך וינטר סבור, עדיין לא הוכרע אולם ברור מקריאת ספרו, כמו גם מעיון בספרים שונים אודות תורת המשחקים שמעבר כזה הוא לכל הפחות בעייתי - גם במשחק בין שני שחקנים בודדים ועל אחת כמה וכמה במסגרת חברתית כוללת: "לעתים כללי התנהגות מרגע שנוצרו, קשה מאוד לשנותם, והם נוטים לשרוד גם לאחר חוויות המעידות שהכלל כושל" (1 עמ' 78). ואכן, ניסוי עם דבורים מגלה שאלו נכחדו ולא השכילו לשנות את הרגליהן בזמן (לעבור מפרח בלי צוף לפרח עם צוף). נראה אפוא שמדובר בסוג של התניה.
בחיבור זה ארצה לבחון שתי סוגיות; הראשונה נוגעת לפרט הפוסט-טראומטי וחוסר האפשרות שלו להתחיל מנקודת פתיחה של "נינוח", כמו גם, חוסר היכולת שלו לתת אמון. הסוגיה השנייה נוגעת להבנת מצב תודעה חברתי של מדינה שנקודת הפתיחה שלה היא "שואה" ולכן גם היא, בנקודת הפתיחה, לא יכולה הייתה להיות במצב "נינוח".

2.      האדם הטראומטי: נקודת הפתיחה והיכולת לפתח אמון

טראומה מוגדרת, בין היתר, כמצב שבו הסובייקט חש איום  מיידי על חייו: "האדם חווה, היה עד, או עמד בפני אירוע או אירועים שכללו סכנת מוות ממשית, או חבלה חמורה, או איום על החיים או על השלמות הגופנית של עצמו או של אחרים...תגובת האדם כללה פחד עמוק, תחושת חוסר אונים ותחושת אימה" (DSM-IV). אם כן, בזמן חוויה טראומטית אין לסובייקט אפשרות לחשוב על העתיד, ולכן ברור מדוע בזמן הטראומה המימד העתידי מתבטל. היות ואנו יצורים אוטוביוגרפיים – זיכרונות ותכנונים הם מי שאנחנו, הסיפורים שלנו מגדירים אותנו ולא אנחנו אותם - ברור כי העדר מימד זה משפיע מהותית על מבנה העצמי, ובמילים אחרות, העצמי האוטוביוגרפי מתמוטט. כמו כן, בעבור הסובייקט שמפתח סימפטומים פוסט-טראומטיים, האירוע הטראומטי הופך להיות חודרני, הדבר בא לידי ביטוי בסיוטים, בפלשבקים. זאת ועוד, הסובייקט הפוסט טראומטי סובל מעוררות יתר ומחוסר נחת ובסופו של דבר מגיע למצב של הימנעות מהעולם עצמו. אם בזמן הטראומה העתיד פשוט חדל מלהתקיים, בעבור האדם הפוסט-טראומטי העתיד הופך להיות מאיים, יתרה מכך, בהוויה הפוסט טראומטית יש תחושה של אפוקליפסה בלתי נמנעת.
ראינו שהפתרון לשיווי משקל נאש, כלומר למצב שבו בגידה הדדית היא השיווי המשקל היציב, הוא יצירת אופק עתידי אינסופי של משחקים חוזרים; רק במסגרת של משחקים חוזרים עד לאין-סוף (ברגע שהמספר מוגבל נוצרת רגרסיה שמחזירה אותנו למצב של בגידה הדדית) ניתן להתמודד עם הרצון לבגוד. בעבור הסובייקט הפוסט טראומטי אין שום אפשרות לחשוב במונחים של אופק כזה, לכן אין אפשרות להעביר אותו ממצב של בגידה למצב של שיתוף פעולה. זאת ועוד, האסטרטגיה המרכזית שמאפשרת לעבור למצב של שיתוף פעולה זקוקה לנקודת פתיחה חיובית – התחל במצב "נינוח". אך אין הדבר אפשרי בעבור האדם הפוסט-טראומטי. ולכן, שלוקחים בחשבון שגם ככה קשה מאוד לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב", נראה שעבור האדם הפוסט טראומטי הדבר הופך למשימה בלתי אפשרית.
במחקר מקיף מתברר ש 90% יעברו אירוע טראומטי כזה או אחר במהלך חייהם. הדבר נכון על אחת כמה וכמה במדינה שניתן להגדירהָ כמעבדת טראומה. אמנם אחוז ניכר מהאנשים שעברו טראומה לא יפתחו פוסט טראומה (שלושה חודשים אחרי האירוע הטראומטי נמצא שבערך 10% סובלים מפוסט טראומה ואילו שנה אחרי האירוע אחוז זה יורד משמעותית לכדי 2%), אולם עדיין מדובר במספר לא מבוטל של אנשים שבסופו של דבר ישאפו תמיד למצב של בגידה, אנשים שלא ניתן להוציא אותם משיווי משקל נאש, אנשים שחיים במונחים של משחק סכום אפס. כאמור, אמון הדדי הוא תנאי לשיווי משקל חיובי, אך בדיוק את האמון האישה הנאנסת איבדה. לאדם הפוסט-טראומטי אין אמון בעולם, ולכן אין לא אפשרות לחשוב במונחים של שיתוף פעולה. הדבר מוביל לכך שכל אדם שבא עם אנשים אלו במגע ישיר "יחונך" (אם להשתמש במונחיו של וינטר) בסופו של דבר לבגוד. לכן אנו גם רואים עוד ועוד מחקרים שמצביעים על מעבר בין דורי של הטראומה, לכן אנו רואים אחוז גירושים גבוה בקרב אלו שסובלים מפוסט-טראומה.

3.      נקודת הפתיחה של מדינת ישראל אחרי השואה

לא בכדי חוזר וינטר שוב ושוב לזיכרונותיו של אביו מגרמניה רק לפני ההשמדה. במדינת ישראל הנרטיב השולט הוא משואה לתקומה. למרות שהתנועה הציונית התחילה את דרכה כבר בסוף המאה ה – 19 ובתחילת המאה ה – 20, התחושה היא שהשואה היא זו שאפשרה את הקמת המדינה. אני לא מדבר כאן ברובד העובדתי שהרי קשה מאוד להוכיח כל אחת מהטענות (המדינה הייתה קמה גם אילולא השואה או לא). אני מתאר מצב תודעה מסוים. השואה עומדת ברקע של כל שיח משמעותי במדינת ישראל, בנאומים של רוה"מ בנימין נתניהו הדבר מודגש שוב ושוב. אנו חיים במסגרת של חרדה יהודית.
וינטר, בספרו, מדגיש את הקושי האמיתי לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב". הבעיה במקרה של מדינת ישראל היא שנקודת הפתיחה בוודאות לא הייתה "נינוחה". שמצרפים לכך את הפוסט טראומה של ניצולי שואה, של אנשים שעלו ונזרקו למעברות, של מלחמות חוזרות ונשנות, של פיגועים ועימותים בלתי פוסקים בעורף, נראה שאנו מקבלים חברה פוסט-טראומטית, כזו שחושבת במונחי שמחק סכום-אפס, כזו שמתקשה לחיות במונחים של אופק עתידי ומשחקים חוזרים. לדוגמה היום האיום הגרעיני האיראני, כפי שהוא מצויר ע"י הממשל (גם אם הדבר לא נכון בפועל), לא מאפשר לנו לחשוב במונחים של משחקים חוזרים לאינסוף.
במצב שבו נקודת הפתיחה כל כך גרועה, במצב שבו אין אפשרות לחשוב במונחים של אופק אינסופי, במצב של חברה שהטראומה מנהלת בה את השיח, נראה שלא ניתן לעבור משיווי משקל "רע" לשיווי משקל "טוב".

 

[1] שני צדדים אנונימיים משחקים פעם אחת בלבד. השחקן הראשון מציע דרך לחלק את סכום כסף בינו לבין השחקן השני. בפני השחקן השני עומדות שתי אופציות: הסכמה וסירוב. במקרה הראשון החלוקה שהציע השחקן הראשון תתבצע, במקרה השני אף אחד משני השחקנים לא יקבל דבר.

יום שבת, 16 בפברואר 2013

Consciousness-Body-Time: How Do People Think Lacking Their Body?


War captivity is an extreme traumatic experience typically involving exposure to repeated stressors, including torture, isolation, and humiliation. Captives are flung from their previous known world into an unfamiliar reality in which their state of consciousness may undergo significant change. In the present study extensive interviews were conducted with fifteen Israeli former prisoners of war who fell captive during the 1973 Yom Kippur war with the goal of examining the architecture of human thought in subjects lacking a sense of body (disembodiment) as a result of confinement and isolation. Analysis of the interviews revealed that threats to a normal sense of body often lead to a loss of the sense of time as an objective dimension. Evidence suggests that the loss of the sense of body and the loss of the sense of time are in fact connected; that is, they collapse together. This breakdown in turn results in a collapse of the sense of self.

Direct link:  http://link.springer.com/article/10.1007%2Fs10746-013-9263-3

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

מושבת העונשין: הטראומה שנחקקת בגוף



ב"מושבת העונשין" (1)הקורא, יחד עם ה"נוסע-חוקר" נפגש עם המכונה הייחודית, זו שמטביעה את הטראומה בגוף, מדובר אפוא "מכשיר מיוחד במינו" (שם, 153), "המצאתו של המפקד הקודם" (שם, 154). מכונה זו חורטת את עברתו של הנאשם על גופו, שמצדו איננו זכאי למשפט צדק, שהרי ה"אשמה -לעולם אינה מוטלת בספק" (שם, 159). הנאשם אינו יודע מהו פסק הדין עד לאותו רגע שבו הכתובת הופכת להיות קריאה, מה שקורה רק לאחר שש שעות עינויים (מתוך 12 שעות עד למוות הסופי). או-אז, "שערי הבינה נפתחים לפניו" (שם, 164) כך שלמעשה, "הנידון מפענחו [את הכתוב] בפצעיו שבבשרו" (שם, 164). האשמה אפוא, וזו הנקודה החשובה ביותר, נחרתת בגופו של הקורבן – "מתקעקעת הכתובת בגוף" (שם, 161).
תיאור המכונה ותהליך הקעקוע מתאר באופן מדויק את האופן שבו הטראומה נחקקת בגוף. הטראומה היא, ביסודה, גופנית, כלומר, היא לא מקודדת באופן קונספטואלי(2; 3), היא לא הופכת להיות חלק מאותו עצמי אוטוביוגרפי (4)נוסח דמאסיו (5)אלא דווקא, כפי שג'נט הדגיש (6; 7), מקודדת באופן גופני ובמנותק מתחושת העצמי. המימד הגופני של הטראומה הוא גם היסוד לאותן תופעות של פלשבקים כאלו ואחרים (8; 9; 10; 11), שכן אחד המאפיינים המרכזים של פלשבקים הוא המימד הגופני שבו, החיות שבו, התחושה של כאן ועכשיו. עובדה זו משתלבת עם מודל כללי יותר של דיסוציאציה מבנית בקרב הסובייקט הפוסט-טראומטי, האישיות הנורמאלית כביכול מצד אחד (ANP) והאישיות הרגשית מהצד שני (EP) (12), זו שכל העת חוזרת באופן בלתי נשלט לרגע הטראומה, זו שמצולקת בתוך הגוף. הגוף אפוא לא שוכח.
אם כן, לעיתים בזמן טראומה קשה וממשוכת העצמי מתנתק מהגוף (13), לדעת חלק מהחוקרים מדובר במכניזם הגנתי (14), כזה שמאפשר לאדם להיכנס לסוג של בועה ובכך לנתק את עצמו מהאירוע הבלתי אפשרי (15). אולם, נראה כי בטווח הארוך אותו ניתוק הופך להיות הבעיה המרכזית – כלומר המאפיין המרכזי של האדם הפוסט-טראומטי (16). ואכן, במחקר סקירה מקיף (17)התגלה שניתוק בזמן הטראומה הוא הגורם מספר אחד להופעת פוסט-טראומה (18; 19). עוד מעניין לגלות שהאמיגדלה, זו שאמונה על אזור הפחד במוח, נפגעת באופן קשה בקרב סובייקטים שעברו טראומה קשה וממושכת (20). ניתן אף לומר שאזורים רגשיים שלמים נפגעים באופן משמעותי בקרב נפגעי טראומה. במצבי קיצון הדבר אף מתבטא בתחושה של "אני רובוט", או שהגוף הוא לא שלי (21), כלומר תחושת השייכות (ownership) נפגעת וכך גם תחושת הבעלות (agency). כלומר, העצמי הופך להיות מנותק לחלוטין, תחושה שהעולם הוא לא אמיתי. ראמצ'נדראן (22; 23)סבור שהבסיס לאותן תחושות הן שוב, התפרקות של המבנים הרגשיים במוח, דבר שמוביל לקהות רגשית ותחושה של זומביות, תחושה של מרחק בלתי נתפס מהעולם, כאילו הכול זה סרט ושום דבר לא אמיתי. אם כן, הגופניות של הטראומה באה לידי ביטוי בין היתר באופן שבו האדם הווה בתוך העולם.
ביבליוגרפיה
1. קפקא, פרנץ. במושבת העונשין. סיפורים ופרקי התבוננות. ירושלים ותל אביב : שוקן, 1977, עמ' 151-183.
2. Somatoform Dissociationin Traumatized World War I Combat Soldiers:A Neglected Clinical Heritage. van der Hart, Onno, et al. 4, 2000, Journal of Trauma and Dissociation, Vol. 1, pp. 33-66.
3. Dissociation and the fragmentary nature of traumatic memories: Overviewand exploratory study. van der Kolk, Bessel and Fisler, Rita. 1995, Journal of Traumatic Stress, Vol. 8, pp. 505-525.
4. Autobiographical memory for trauma: Update on four controversies. Brewin, Chris R. 3, 2007, Memory, Vol. 15, pp. 227-48.
5. דמאסיו, אנטוניו. ההרגשה של מה שקורה. [מתרגמים] עמוס כרמל. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2003.
6. Janet, Pierre. L'automatisme psychologique. Paris : Alcan, 1889.
7. Time Distortions in Dissociative Identity Disorder: Janetian Concepts and Treatment. van der Hart, Onno and Steele, Kathy. 2, 2005, Dissociation, Vol. 10, pp. 91-103.
8. Dissociation and memory fragmentation in post-traumatic stress disorder: an evaluation of the dissociative encoding hypothesis. Bedard-Gilligan, Michele and Zoellner, Lori A. 3, 2012, Memory, Vol. 20, pp. 277-99.
9. Intrusive re-experiencing in post-traumatic stress disorder: phenomenology, theory, and therapy. Ehlers, Anke, Hackmann, Ann and Michael, Tanja. 4, 2004, Memory, Vol. 12, pp. 403-15.
10. Intrusive images and "hotspots" of trauma memories in Posttraumatic Stress Disorder: an exploratory investigation of emotions and cognitive themes. Holmes, Emily A, Grey, Nick and Young, Kerry. 1, 2005, Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, Vol. 36, pp. 3–17.
11. Intrusive trauma memory: A review and functional analysis. Krans, Julie, et al. 8, 2009, Applied Cognitive Psychology, Vol. 23, pp. 1076-88.
12. Trauma-related Structural Dissociation of the Personality. Nijenhuis, Ellert, van der Hart, Onno and Steele, Kathy. 1, 2010, Activitas Nervosa Superior, Vol. 52, pp. 1-23.
13. Herman, Judith Lewis. Trauma and recovery. New York : Basic Books, 1992.
14. van der Kolk, Bessel. Psycological Trauma. Washington : Amrican Psychiatric Press, 1987.
15. שבויי מלחמה איך חושבים בהעדר גוף ובהעדר תחושת זמן לרווחה וחברה. עתריה, יוחאי. 2012, חברה ורווחה.
16. Depersonalisation disorder: a cognitive-behavioural conceptualisation. Hunter, E, et al. 12, 2003, Behaviour Research and Therapy, Vol. 41, pp. 1451-1467.
17. Predictors of Posttraumatic Stress Disorder and Symptoms in Adults: A Meta-Analysis. Ozer, Emily J, et al. 1, 2008, Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, Vol. S, pp. 3-36.
18. Marmar, C, Weiss, D and Metzler, T. Peritraumatic dissociation and posttraumatic stress disorder. [ed.] J Bremner and C Marmar. Trauma, Memory, and Dissociation. Washington : American Psychiatric Press, 1998, pp. 229-252.
19. Reappraising the link between peritraumatic dissociation and PTSD symptom severity: Evidence from a longitudinal study of community violence survivors. Marshall, Grant N and Schell, Terry L. 2002, Journal of Abnormal Psychology, Vol. 111, p. 626−636.
20. לדו, ג'וזף. המוח הרגשי. תל אביב : אפקים מדע הוצאת עם עובד, 2006.
21. Simeon, Daphne and Abugel, Jeffrey. Feeling unreal: depersonalization disorder and the loss of the self. Oxford : Oxford University Press, 2006.
22. ראמצ'נדראן, וילאינור ס. המוח המתבהר. ירושלים : כתר, 2008.
23. ראמאצ'נדראן, וילאנור ס ו בלייקסלי, סנדרה. תעתועי המוח. [מתרגמים] ג'יני נבות. אור יהודה : ספרית מעריב, 2004.



יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

האנציקלופדיה של הרעיונות: "העולם שלאחר הנפילה" (טראומה, 457)


פורסם בעתון 77 גליון 362 2012
אנו חיים בעידן שבו גם אם הפרקטיקות "מבליטות את החוויה התרבותית של האחר, הרי בפועל הן דוחקות אותו מהן והלאה, כך שלא יסכן את הנינוחות הבורגנית השבעה שבשמה הן מדברות" (עידן חדש, 825), עידן שבו הקניון "כשומקום קלאסי" (חיי היומיום, 413) החליף את הבית. אולי רק טבעי שהתאבדות חוזרת לאופנה: "גילויי תרבות בולטים, המתקבלים בחברה לפרק זמן נתון ואחר כך מפנים את מקומם לגילויים אחרים" (אופנה, 59), אנשים שכחו כי "נדרשים חיים שלמים כדי ללמוד למות" (סנקה בתוך: אפוריה, 155). על כל פנים, אני שואל את עצמי האם במסגרת המציאות החד ממדית ש"הכול בה כביכול מאושרים" (אדם חד-ממדי, 33), התאבדות היא אפשרות אותנטית כי "האותנטיות מגדירה את החירות המזומנת לאני האינדיווידואלי" (אותנטיות, 75).
האנציקלופדיה של הרעיונות מספקת לנו אפוא את כל הסיבות להתאבדות – "ההתבזות האנושית חוזרת ומאשרת – אין לך דבר שלא ניתן לקבלו תמורת כסף" (פורנוגרפיה, 932). האם יש סיבה לחיות  בתוך "קרנבל האימה הפרוורטי" (טראומה, 457) במצב שבו "לקחת חלומות הביתה" (צריכה, 1024) פירושו לקנות איקאה? גורביץ' וערב, כותבי האנציקלופדיה של הרעיונות, ערים לחלוטין למציאות הבלתי אנושית שבה אנו חיים, מצב שבו "הסבל של האחר הופך שקוף" (אסון, 147), מציאות חשופה של היות הסובייקט "חי מת" (אסון, 147), כלוא בתוך "תשוקה להגביר את הטראומה לאין קץ" (טראומה, 457). אולם בה בעת יש בה, באנציקלופדיה של הרעיונות, גם תשובות לשאלה למה להישאר בחיים על אף הכול. אין זה בשל הערכים שנבחרו (נושא לדיון נפרד), אלא בשל דרך הצגת הערכים והתפיסה כי יש "זיקה בין המושג זבל לבין המושג ערך" (זבל, 382) וכולנו יודעים ש"הזבל משגשג" (זבל, 383), יתרה מכך, "הנצחי יכול להופיע כהמשך לזבלי" (זבל, 382).
ניתוח הערך "זבל", חושף בפנינו את האפשרות לעונג בעידן האורבני: "העיר משמשת סוכן מרכזי של תשוקה וכוח, אך גם מוקד של פירוק, אי נחת, חרדה, מלחמה ואבדון", עידן שבו כולם הפכו משוטטים עירוניים "המשוטט רואה ברחוב, בחלל הציבורי, את ביתו המזדמן" (שוטטות, 1166), המשוטט "פועל בטווח שבין אסתטיקה לזנות" (שוטטות, 1167). העונג מצוי במעשה היומיום של "הליכה במסלול ידוע מראש המסתיים בפורקן הנעים של התשלום בקופה" (צריכה, 1024). האנציקלופדיה של הרעיונות מביאה את מושג עונג הכתיבה לרמה חדשה: "מעבר להנאה ניצב העונג, אך הוא כרוך בכאב" (עונג/הנאה, 822), היא כתובה בפיכחון חשוד ובהומור – ראה למשל את הערך ג'יפ "הדגמים השונים של 4X4 נעים מג'יפים בעלי ואופי של משוריין זעיר ועד לרכבים אלגנטיים, מאובזרים היטב לנשים וגברים עירוניים" (ארבע על ארבע, 174). נראה כי העונג שמסבה בקריאת האנציקלופדיה הוא הסיבה המרכזית שאנשי אקדמיה מתפתים - "פיתוי הוא אסטרטגיה מרכזית בתרבות הפוסטמודרנית" (פיתוי, 951) - להגדיר את האנציקלופדיה של הרעיונות כ"אי-אנציקלופדיה".
השוללים את התכונה האנציקלופדית שיש באנציקלופדיה של הרעיונות, מתבלבלים בין היתר משום שהאנציקלופדיה של הרעיונות מסרבת להיות יבשושית ומשעממת. אך גורביץ' וערב עושים זאת מתוך הבנה ש"לאחר אושוויץ מתבקשת שפה אחרת שתייחס בחשד ליסודות האוניברסליים" (פוסטמודרניזם, 884). אנציקלופדיה אינה דבר שקונים במתנה לחבר לפני נסיעה לטיול כי מנקודת המבט של הקונה אין שום עונג בקניית אנציקלופדיה והרי קנייה היא קודם כל "עונג חברתי [שכן] צריכה היא חוויה מענגת" (צריכה, 1023), ומנקודת מבטו של מקבל המתנה מדובר במשקולת ותו לא. אך גם במקרה זה האנציקלופדיה של הרעיונות יוצאת דופן בנוף הספרותי-אקדמי, היא מדריך למשתמש בעידן הרב ערוצי שאינו מציע דבר, לכן ואתה קונה את הספר לחבר בתקווה שהתייר שהוא תמיד בגדר "ביטוי של כוח" (תיירות, 1215) יהפוך לנווד ש"מייצג ארעיות, פירוק וקונפליקט" (תיירות, 1214). שכן הלכה למעשה יש לקשור את הטייל "עם התנסות נפשית עמוקה...מפגש רדיקאלי עם האחר" (תיירות, 1214). אך ברור שמבחינת גורביץ' וערב המסע בעידן הזה אינו יותר ממסע קניות, גורביץ' וערב, באופן אירוני ומדויק, קושרים ישירות את הנוודות לתרבות הצריכה "הג'יפ קשור בטבורו לפנטזיה על נוודות רומנטית, חזרה אל הטבע" (ארבע על ארבע, 174). אם כן, אף על פי שהאנציקלופדיה של הרעיונות מפלרטטת עם מושג החופש, בסופו של דבר היא מקבלת עליה את הגזירה הקפיטליסטית לחלוטין, אנו חיים ב"תרבות העוסקת בשכפול המנטליות" (תרבות המונים, 1236), אך היא עושה זאת מבלי לקבל את ההשלמה "הנאיבית-דוגמטית עם המצב הקיים" (דוקסה, 286), ובכך האנציקלופדיה, שלעצמה, מהווה מודל חדש לא רק במובן התרבותי אלא גם בדרך החשיבה המדעית.
האנציקלופדיה של הרעיונות מספרת לנו איפה אנחנו חיים "תמיד קיימת זרות בסיסית של העולם" (אקזיסטנציאליזם, 160), מבלי להתיימר לומר שהיא מספרת לך את האמת האובייקטיבית "כל ערך אנציקלופדי הריהו כבר הבניה מסוימת של המציאות, תוך העדפה ידועה" (על התרבות, 14), פשוט כי אין אמת כזו "האמת אינה אלא שרשרת של סימנים" (מטאפורה, 598), האמת כשלעצמה אינה אלא תופעה, "ישנם רק תהליכים היוצרים אפקט של אמת" (הבניה, 322) ו"הצגת עובדות היא חלק בלתי נפרד מן הרטוריקה של הכוח" (עובדה, 818). אם לא את האמת מחפשת האנציקלופדיה, אז מה כן? ובכן, על פניו ניתן לחשוב שמטרת האנציקלופדיה של הרעיונות היא להעביר את הקורא תהליך של שחרור מהמצב שבו "כל הכבישים המהירים זורמים זה לזה" (חיי היומיום, 413), אך לא כך המצב, שהרי למעשה ברור לכל מי שקורא באנציקלופדיה של הרעיונות כי הסובייקט בעידן הזה יעדיף לרכוב אל השקיעה בג'יפ שהוא "כלי תחבורה ואייקון תרבותי" (ארבע על ארבע, 174), תוך שהוא מאזין לרכילות שהיא "צורך אנושי בסיסי ופרקטיקה חברתית" (רכילות, 1138) או, לחילופין, למוזיקת פופ "מוזיקה בעלת אופי קליל וקליט" שעוזרת לסובייקט "לספק אישור ונחמה ולהרחיק אותו מכל מחשבה על משמעות חייו", ובה בעת, כמובן, לסמס במכשיר הסלולר שלו "תכשיט דק ומעוצב המעיד על בעליו" (סלולר, 795). ולכן השחרור יהיה תמיד בגדר שחרור מדומה, ולא בכדי שואלים גורביץ' וערב "האם חשיבה זו, הדוגלת באלטרנטיבה, עדיין אפשרית בתרבות ימינו" (חיי היומיום, 412).
בפרספקטיבה רחבה יותר אומר כך, לעיתים מופיע ספר טוב, לעיתים רחוקות יותר מופיע ספר חשוב, אך נדיר מאוד שיוצא ספר המגדיר מחדש את השיח, את השאלות, את המילים עצמם, את המושגים ובסופו של דבר את האופן שבו אנו חיים את החיים הללו. למשל, כאשר אני משווה את הערך "עיר" באנציקלופדיה העברית (או בבריטניקה) לערך "עיר" אנציקלופדיה של הרעיונות, אני מגלה שבמקרה הראשון (העברית) אני יכול ללמוד הכול על העיר מלבד מה המשמעות של לחיות בעיר, ואילו במקרה של האנציקלופדיה של הרעיונות אני חווה (ולא דווקא למד) את המשמעות של לחיות בעיר, משמע, אנציקלופדיה של הרעיונות אינה מונומנט של ידע כי אם חוויה של ידע. ניתן אף לומר שמדובר במאמרי הגות קצרים (יותר או פחות) יותר מאשר בערכים קשוחים ומנותקים מהחיים. אך לצמצם את האנציקלופדיה של הרעיונות לסוג של "מדריך למשתמש בעידן הזה" חוטאת לפרויקט האדיר הזה. האנציקלופדיה של הרעיונות, היא לא מגדירת תרבות בלבד, או ניסיון דון קיחוטי אחרון להציל את השיח העברי, שהרי כל מי שקורא באנציקלופדיה של הרעיונות מגלה את חיותה ואת כוחה של העברית. האנציקלופדיה של הרעיונות היא אפשרות ליצירת שיח מפוכח במדינה השרויה תמיד ב"מצב חירום", ולמעשה מדובר גם בספר היסטורי בתחפושת שהפנים כי ההיסטוריה נכתבת מתוך משבר עמוק של "התמוטטות העדות" (טראומה, 456), ולכן האנציקלופדיה של הרעיונות אינה רק הספר החשוב של השנה הזו, והאירוע התרבותי של השנה, אלא אירוע שבעוד עשרים שנה נוכל לומר שהתרבות והשיח בישראל הוגדרו עד יציאת האנציקלופדיה של הרעיונות ומיציאת האנציקלופדיה של הרעיונות: "העולם שלפני הגבול והעולם שאחריו" (גבול, 220). 

יום שישי, 14 בספטמבר 2012


בתגובה ל"גילוי וכיסוי בלשון"
בבסיס הפילוסופיה של מרלו-פונטי עמוד הרצון לפרק את המבנה אובייקט-סובייקט, כמבנה שמונע מאיתנו להבין את העולם בו אנו חיים. למימד המילולי בו אנו חיים יש תפקיד חשוב בכך: "In trying to describe the phenomenon of speech and the specific act of meaning, we shall have the opportunity to leave behind us, once and for all, the traditional subject-object dichotomy" (1 p. 202). ביאליק, במסה "גילוי וכיסוי בלשון (2), מדגיש שאין הבדל בין מילה מסוימת לבין Xמסוים, משמע, אין למילה תוכן, היא חלולה, היא ריקה. מערכת סימנים ותו לא. חשוב להבין את ההשלכות המתודולוגיות של גישה זו, אם אין משמעות למילים, כל בחינה שמשתמשת במילים לא יכולה לחשוף שום משמעות, נגזר מכך שהתיאור המילולי לא מספר לנו דבר על החוויה של הסובייקט. הדבר היחיד שנלמד משימוש במילים היא על המערכת הלינגוויסטית כלומר, נשאר תמיד באזור הדמדומים של משחקי המילים שלא מגלים דבר מלבד עוד אפשרויות מילוליות. מרלו-פונטי, מתוך תפיסת עולם שונה לחלוטין, מחזיר אותנו לחוויה האותנטית והראשונית של השפה: "speech puts up a new sense, if it is authentic speech, just as gesture endows the object for the first time with human significance, if it is an initiating gesture" (1 p. 226). למעשה, על פי מרלו-פונטי, אין זה משנה אם בחרנו בגישה האינטלקטואלית הוא האמפריציסטית, בכל הקשור לשפה אנחנו תמיד נגיע למבוי סתום: "As far as speech itself is concerned, intellectualism is hardly any different from empiricism. Thus we refute both intellectualism and empiricism by simply saying that the word has a meaning" (1 pp. 205-6). מרלו-פונטי מצידו, טוען שמאחורי המילה מסתתרת מערכת קטגוריאלית שלמה ומורכבת, שבסופו של דבר נעוצה בחוויה הגופנית. המילה, אינה מיכל ריק, היא קשורה למחשבה, היא מייצגת את המחשבה, ובמובנים עמוקים יותר היא מחשבה חדשה ובעלת משמעות בעצמה, שהרי ברור לנו מתוך החוויה היומיומית שתוך כדי דיבור אנו לומדים דברים חדשים על מה אנחנו חושבים "The speaking subject does not think of the sense of what he is saying, nor does he visualize the words which he is using" (1 p. 209). כלומר, אין מצב שבו יש מחשבה מוגמרת וזו מיוצגת באופן שלם ומושלם במשפט כלשהו, ממש לא. הלכה למעשה, המצב הפוך, במקרים רבות מחשבות אינן מקבלות משמעות כל עוד הן לא חוצות את הגבולות לתחום המילולי:"The orator does not think before speaking, nor even while speaking; his speech is his thought. The orator’s ‘thought’ is empty while he is speaking" (1 p. 209). כפי שמרלו-פונטי, מדגים, אנו יודעים על מקרים רבים בהם סופרים או מסאים מתחילים לכתוב מבלי לדעת על מה הם רוצים לכתוב ומה יש להם לומר, הסיפור, המסה, המחשבה, הדעה, הנימוקים, נוצרים מתוך השפה ובתוך השפה כך שהמשמעות נוצקת תוך כדי שימוש בשפה. דוגמה נוספת קשורה לילדים קטנים שלמעשה לא יודעים מהו הדבר עד שהם לא מתייגים אותו, כלומר, עולם האובייקטים מקבל משמעות בשפה. לשפה יש משמעות. "word, far from being the mere sign of objects and meanings, inhabits things and is the vehicle of meanings" (1 p. 207)לא פחות חשוב מכך, גם לסגנון עצמו יש חשיבות ומשמעות, המילה מקבלת משמעות גם בהקשר של המשפט. מנקודת המבט של החוויה אנושית, המילה היא כלי בעלת מיקום לינגוויסטי בחלל ובזמן, אותו כלי מאפשר לי להביע את עצמי, להיות עצמי, לגלות את עצמי, להבין את עצמי.  אם נחזור ליחסים שבין שפה ומחשבה, ניתן לומר שהקשר בין השפה לבין המחשבה הוא האינטימי ביותר שקיים:"Speech and thought are intervolved, the sense being held within the word, and the word being the external existence of the sense" (1 p. 211) הקשר הוא כל כך עמוק, שלא ניתן באמת לדבר במונחים של עולם מחשבות פנימי מנותק מהשפה שהיא רק "מהשפה ולחוץ". תיאור כזה חוטא לחוויה של כל אחד מאיתנו. השפה משחקת תפקיד חשוב בעולמנו הפנימי:
"Thought is no ‘internal’ thing, and does not exist independently of the world and of words. What misleads us in this connection, and causes us to believe in a thought which exists for itself prior to expression, is thought already constituted and expressed, which we can silently recall to ourselves, and through which we acquire the illusion of an inner life. But in reality this supposed silence is alive with words, this inner life is an inner language. ‘Pure’ thought reduces itself to a certain void of consciousness, to a momentary desire" (1 p. 213).
המחשבה קיימת בתוך עולם מילולי ותרבותי שכבר קיים, וכך היא מביאה את עצמה לידי מימוש תוך שימוש בכל מה שהשפה מביאה איתה מבחוץ, כלומר את העולם. המחשבה, ברגע שהיא הופכת להיות מילולית, הופכת להיות שפה ספוגת עולם לחלוטין ובאופן הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת: "it is within a world already spoken and speaking that we think… The spoken word is a gesture, and its meaning, a world" (1 p. 214).השפה, היא הבית של הסובייקט, העולם הוא חי, הסובייקט יכול לדבר בשפות שונות, אך עולמו, בסופו של דבר, מתרחש בתוך שפה גופנית יחידה: "We may speak several languages, but one of them always remains the one in which we live" (1 p. 218). אנו הווים בתוך שפה רוויית משמעות, כזו שמכילה בתוכה, את המחוות (gestural) הגופניות. רוצה לומר, לא ניתן לנתק את השפה המדוברת מהשפה הגופנית, השפה המדוברת נטועה התוך הגוף שמצידו ספוג ושקוע בעולם.

ביבליוגרפיה

1. Merleau-Ponty, Maurice. Phenomenology of perception. [trans.] Colin Smith‎. London : Routledge and Kegan Paul, 2002.
2. ביאליק, חיים נחמן. ח.נ. ביאליק, דברי ספרות. גילוי וכיסוי בלשון. ללא מקום : הוצאת דביר, תשל"ח. עמ' כד-לא.

יום רביעי, 4 ביולי 2012


הבעיות הקשות והבעיות הקלות של מדינת ישראל
 "על ארץ מוותרים רק בלב" (מאיר אריאל)

פתיחה

ישראלי, יהודי וציוני, הם שלושה מושגים הקשורים בסוגיות הליבה של העם היהודי – זהות האזרחים היהודים במדינת ישראל נובעת מהשיח בין שלושת המושגים, ומהדיאלוג של היהודי עם המיעוט הלא-יהודי במדינה.
מדינת ישראל נושמת את המציאות הים-תיכונית ומצויה בנקודת המפגש של העולם המערבי עם האסלאם הקיצוני. בסביבה זו קשה לשמר מורשת היהודית ובד בבד לחזק את יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה. למדינה אין גבולות מוסכמים, אין לה חוקה, ורבים מהאזרחים היהודים במדינה מתקשים להגדיר עצמם; יש מי שרואים עצמם, לפני הכול, כיהודים, ויש המגדירים עצמם כציונים ויש מי שמכנה עצמו ישראלי, הגדרה שמשתנה לפי העניין ולפי העיתוי. מכול מקום, נראה שאין מדובר בהגדרות שבהכרח מקיימות ביניהן שיח. טענתי המרכזית היא שהזהות הישראלית היא זהות במשבר ושזו הבעיה הקשה ביותר מולה אנו ניצבים היום.
את הבעיות שבפניהן ניצבת מדינת ישראל אפשר לחלק לבעיות "קלות" ולבעיות "קשות". הבעיות שאני מכנה "קלות", אינן קלות כלל ועיקר, אולם הן בעיות קלות משום שאנו יודעים את שורשיהן והיכן לחפש להן פתרון - הדרך לפתרונן נגזרת מתוך הכרעה באשר לבעיה הקשה. על אף אי ודאות מובנית, הבעיות הקלות מונחות בזירתם ובשליטתם (החלקית) של מקבלי ההחלטות ברמה הארצית.
למימד הזמן חשיבות קריטית  בתהליכים; ככל שעובר הזמן בעיות קלות נעשות סבוכות, כואבות, יקרות, ובעיקר מחריפות (ביחס לא ליניארי לזמן) את הבעיה הקשה. כפי שאברהם לינקולן אמר:  "יכול אתה לרמות כמה אנשים כל הזמן, או את כל האנשים כמה זמן, ואולם אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן" - מדיניות של "הליכה על הסף", מדיניות שדוחה פתרונות אמיצים וקשים, מדיניות שבבסיסה פחד מקבלת החלטות בשל השאיפה לעוד קדנציה, היא מדיניות שמוליכה לאבדון.

"בעיות קלות"

·         היחסים בין שלוש הרשויות (השופטת המחוקקת והמבצעת): אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל – מבין הבעיות הקלות בעיה זו היא הקרובה ביותר לבעיה קשה.
·         מקומה של מערכת המשפט בחיי האזרח.
·         היחס של הרשות מבצעת והשופטת לאזרחים שבאופן שיטתי אינם שומרי חוק
·         גבולות מדינת ישראל.
·         המערכת החוקתית במדינת ישראל.
·         שיוך הקרקעות לאזרחי המדינה.
·         גבולות ההפרטה והמדיניות הכלכלית במדינת ישראל.
·         אופייה של מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית במדינת ישראל.
·         מקומה של התקשורת בשיח הציבורי
·         אופייה של השפה העברית.
·         מקומה של האקדמיה בשיח הציבורי.
·         תפקידו של צה"ל ביחס למטרות המדינה.
·         שיטת הבחירות והייצוג
·         יחסי הון-שלטון
·         היחס אל משאבי הטבע המוגבלים שעומדים לרשות מדינת ישראל
·         היחסים בין יהודי התפוצות למדינת ישראל
·         מקומה של ירושלים בשיח הציבורי (פוליטי-דתי-מדיני)
·         אופיו של יום העצמאות ואופיים של ימי הזיכרון.
·         היעדר דיאלוג בין השלטון למיעוטים השונים.
הבעיות הנ"ל הן בעיות סבוכות אולם, ניתוח מהיר חושף שכולן נובעות משילוב של גורמים מספר: מדיניות של עצימת עיניים ביחס לבעיות פשוטות שבמשך הזמן יצאו משליטה; חוסר היכולת להפריד בין הדרג הפקידותי לדרג המחליט; העדר תכנון לטווח ארוך ביחס לאתגרים עתידיים; שלילת אפשרות לשיח פתוח בסוגיות הליבה. בניתוח מעמיק יותר מתגלה שהבעיות הנ"ל נגזרות מבעיה אחת הקשורה לזהותו של תושב מדינת ישראל במאה העשרים ואחת.

מהי ה"בעיה הקשה"?

בשגרת הניהול השוטף וההתמודדות עם הבעיות היומיומיות, אין מתפנים לטיפול בשאלה המרכזית, אנו מתנהלים כמו מתוך רדיפה אחרי זנבנו שלנו, לכן נראה שכל תהליך במדינה אינו מוביל לשום מקום – אין זה ברור מה המניעים להחלטות. במצב הקיים, כאשר אנו מתחמקים מסוגיות הליבה, תכנון לטווח ארוך פשוט אינו אפשרי. ההנהגה של מדינת ישראל אינה סובלת מטיפשות, המורכבות בניהול מדינה אינה נמצאת מעבר ליכולותיה, אולם כשהשיח שגוי מיסודו, כל פתרון אינו אלא כיבוי שריפה. אינני סבור שאני מחדש דבר מה באומרי שהשאלה המרכזית קשורה ביכולתנו לעצב את זהותו של האזרח במדינת ישראל, אך אני סבור שבהפרידי בין המחלה והסימפטום, בין הבעיה הקשה לבין השלכותיה, אני מייצר סדר שמאפשר התחלתו של דיון נכון – כזה שניתן לצאת ממנו לדרך חדשה.
כאשר אין אנו יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו ואיננו מסוגלים להביט במראה ולהגיד מי אנחנו, ברור שאיננו יכולים לצעוד קדימה, או שההליכה קדימה משולה להליכה על ביצים. כשאין מכנה משותף על בסיס חיובי, אי אפשר לנקוט במהלכים אסטרטגיים. התשובה לשאלות באשר לחוקה, גבולות המדינה, ההפרטה ומעורבותו של הפרט, איננה יכולה להיות תוצאה של סטאטוס-קוו שאינו אלא מס שפתיים. על התשובה להיגזר בשלב ראשון, מהסכמה של תושב ירושלים, תל אביב, ערד ואביבים על מה שמשותף להם. אם התשובה היחידה היא שכולם יהודים או שכולם דוברי עברית, יש כאן מצע משותף לתושבים היהודים במדינת ישראל, אך האם קיים מצע כזה לא רק באופן פורמאלי? אם הוא אינו קיים, האם אפשר ליצור מצע או שיש להניע תהליך שבו היהדות, בקונסטלציה כזו אחרת, תהווה המצע שממנו אפשר לדון בשאר הסוגיות?
האם כאשר נגדיר את המצע המשותף כיהודי-עברי ייוותרמקום לציונות? איזה דיאלוג עם ערביי ארץ ישראל מאפשר מצע זה? הרי בסופו של דבר הם כאן, וכל עוד הקיבוע ההדדי שהופך חלק מהם לאנשים שנמצאים מחוץ לחוק יימשך, לא נוכל לפתור חלק ניכר מהבעיות של מדינת ישראל (כשמכריזים על מדינת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" יש לקחת בחשבון את ההשלכות על אופייה העתידי נוכח האתגרים הצפויים באזור זה ללא שום קשר לתהליכים פנימיים שיתרחשו במדינת ישראל).
הניסיון להגדיר נאמנות הוא נכון אולי, אך למה בדיוק עלינו להיות נאמנים? זאת השאלה שיש להציב במרכז השיח הציבורי, ב"בועה התל אביבית", בשכונת מאה שערים, בשפרעם ובקדש ברנע. השיח הזה מחויב המציאות, אין הוא סובל דיחוי. ברור כי, לפחות בשלב זה, הפחד שמא היהדות אינה מצליחה להוות מצע משותף לשיח בין היהודים במדינה, מונע שיח כן בנושא.

מה טיב היחסים בין ה"בעיות הקלות" ל"בעיות הקשות"?

הבעיות הקלות הן לבעיות הקשות כמו שמזג האוויר הוא לאקלים. היחסים נגזרים זה מזה; אקלים הוא מזג אוויר ממוצע לאורך שנים – הבעיות הקלות הן, מחד, תוצאה של חוסר התמודדות עם הבעיה הקשה, ומאידך, אותן בעיות קלות העצימו והחריפו את הבעיה הקשה, ועדיין חייבים להפריד בין המחלה והסימפטומים. כאמור, בעולם שמפחמן עצמו לדעת הממוצע יכול להישאר זהה אך התנודות הופכות להיות כה חריפות עד כדי מצב שבו הממוצע מאבד משמעות.
אופי היחסים בין הבעיה הקשות לבעיות הקשות הוא כזה שבו לא נוכל להתמודד עם אף אחת מן הבעיות הקלות עד אשר נכיר בכך שהבעיה הקשה קיימת ומשפיעה על התנהלותו כמדינה וכיחידים - מהרגע שנכיר בבעיה הקשה, ברגע שנשכיל להציב את שאלת הזהות בלב השיח הציבורי נוכל להתחיל לנוע לכיוון פתרון הבעיות הקלות, אך, כמו במקרה של האקלים, לא מדובר ביחסים חד כיווניים, יש כאן הדדיות מוחלטת ולא מעט אי וודאות.
כבר הבהרתי שהבעיות הקלות אינן פשוטות כלל ועיקר, וכל עוד אין מצע משותף חיובי לשיח במדינה, לא ניתן באמת להגדיר חוקה, לבסס את מעמדו של המשפט, להגדיר את גבולותינו ולתכנן תוכניות לטווח ארוך בכל תחום שהוא. לא משתמע מכך שיש לפתור את הבעיה הקשה לפני שניגשים לבעיות הקלות, עלינו להחליט להתמודד עם הבעיה הקשה, ומתוך החלטה זו לגשת לבעיות הקלות, אין צורך לאמץ סוג של פתרון אידיאלי ומשם לגזור פתרונות לכל אחת מהסוגיות.
הבעיות הקלות הן סבוכות, הטיפול בהן הופך להיות קשה יותר, מעיק יותר, מעייף יותר, הסיבה לכך פשוטה, לא ניתן, כמדיניות, לכבות שריפה אחר שריפה. אומרים שכאשר הבית בוער זה לא זמן לשאול שאלות, אך אני שואל: האם אנחנו, בעצמנו, בבחירה מודעת או שלא מודעת, מציתים כל העת את ביתנו שלנו?

הפתרון המוצע

השאלה: מה המשמעות של להיות יהודי במאה הזו היא, קריטית, אך, מאחר שאיחרנו במעט את הרכבת, מרחפת השאלה בחלל לא סטרילי - הציונות תפסה את היהדות לא מוכנה, והציונות הדתית תפסה את הציונות ה"נהללית" לא מוכנה, וספק אם במצב הנוכחי אפשר להתמודד עם שאלות זהות של מיעוטים נוספים (אין ספק שמיעוטים חייבים לברר את זהותם; מהבחינה הזו מסמך נוסח "הצהרת חיפה", הוא ניסיון כזה, אך אין הוא תוצאה של שיח פנימי אלא של מו"מ, וחבל שכך מאחר שאינני סבור שערביי ארץ ישראל חשים באמת שהם נמצאים תחת משטר אפרטהייד  - גם לא אנשי אקדמיה באוניברסיטאות  שאת רובן הקימו תורמים יהודים, "ידידים למיניהם" ותקציבי מדינה).
התשובה לשאלה מה היא המשמעות של להיות אזרח מדינת ישראל בעידן הזה, אינה יכולה להופיע כמעשה קסם, אין מדובר בזריקת חץ למטרה או נעיצת החץ וציור המטרה בהתאמה, כמו בכל תהליך, אין הבטחה לתוצאות ברורות, אך כמו תמיד, השאלה קשורה באלטרנטיבה, במקרה של מדינת ישראל תנאי המשחק, ההוויה המזרח תיכונית, אינם מאפשרים להוסיף לשבת על הגדר, כל דחייה של החלטה משמעה קבלה בפועל של תנאי המשחק והכתבת תנאים מגורמים בינ"ל ומקבוצות לחץ פנימיות.
ניהול שיח פתוח, מסוכן תמיד, אך, אולי, החלטה על שיח פתוח היא הפתרון - התוצאה תושג כשיוחלט להעז לדון, בבתי הספר, בתנועות הנוער, באקדמיה, בוועדות הכנסת, במליאה, בבתי הכנסת ובכל פורום בסוגיות הליבה בשאלות קשות שיונחו על השולחן בלי להתחייב על תשובות מוכתבות מראש. ההחלטה להתמודד עם הבעיות הקשות היא היציאה האמיתית מעבדות לחירות. אין הבטחה שבסופו של יום תמצא תשובה, אולם רק דיון כואב יכול להבטיח את המשפט "כמה שאני אוהב אותך, אני כאן להישאר" (פורטיסחרוף). אולי, במקום לצאת למלחמות אחת לכמה שנים על מנת להבטיח את הרטוריקה הישראלית בזירה הפנימית עדיף להשקיע מאמצים בלשאול את השאלות הקשות.
ישראלי, יהודי וציוני, הם שלושה מושגים הקשורים בסוגיות הליבה של העם היהודי – זהות האזרחים היהודים במדינת ישראל נובעת מתוך הדיאלוג בין שלושת המושגים, נגזרת של דיאלוג זה הוא הדיאלוג של היהודי עם הלא-יהודי במדינת ישראל. לכן, בנקודת הקצה, קשורה השאלה הקשה ביותר בניסיון להגדיר את אזרחי המדינה על יסוד חיובי כאזרחים שומרי חוק מתוך בחירה ולא מתוך נרטיבים שבבסיסם רק פחד.

יום שלישי, 26 ביוני 2012

לאקוף וג'ונסון על המטפורה: Philosophy in the flesh


הגישה הקוגניטיבית-פונקציונליסטית נעוצה ברעיון הקרטיזאני שמפריד בין העולם הפנימי-נפשי לעולם החיצוני-פיסקאלי. במובן העמוק ביותר הגישה הקוגניטיבית אימצה, לפחות בתחילת דרכה, את הפער המשמעותי שבין סובייקט ואובייקט על כל המשתמע מכך. הגישה הקוגניטיבית מאמצת גם רעיונות קרטזיאניים נוספים: חשיבות השפה והפער המהותי שבין החיה לאדם (בין היתר בגלל היכולת להשתמש בשפה מורכבת). חשוב להדגיש, כל גישה קוגניטיבית-חישובית שהיא, מחויבת במידה כזו או אחרת לעיקרון של ייצוג "בראש". כאשר אין בהכרח קשר ישיר בין העולם שבחוץ לייצוג. כאמור, ייצוג = סמל.
בשנות השמונים ניסיונות לבנות רובטים ולפתח AI – Artificial Intelligence החלו להעלות בעיות מהותיות עם הרעיון הבסיסי של "ייצוג" - בעיקר מנקודת מבט של הסתגלות והתפתחות אבולוציונית. אך גם מנקודת מבט של תכנון, יצירת מערכת ציפיות שתאפשר לסובייקט לשרוד בסביבה שמשתנה תדיר ובאופן יחסית מפתיע. במקביל עברו מתיאור הייצוג כייצוג בודד (תמונה, סנפ-שוט) למערכת דינמית. ייצוג לא יכול להיות תמונה בודדת, שהרי אם הוא כזה אין בינו ובין העולם בו אנו חיים דבר וחצי דבר, ולא ברור איך מערכת כזו מאפשרת לנו לשרוד בסביבה דינאמית. בעיות אלו הציפו מחדש בעיות ידועות בכל הנוגע למהותו של הייצוג. כדי להתמודד עם בעיות אלו החלו לנסות להבין איך תפיסה (כלומר הייצוג) קשורה לגוף, לתנועה, לחושים ולסביבה. וזאת על בסיס ההבנה שיש בעיה מהותית בתפיסת העולם של ייצוג מנותק מהעולם. באופן בלתי נמנע (לא אפרט זאת כאן) הבעיות הנ"ל הובילו ל(א) קריסת הרעיון של קלט-פלט, (ב) הצורך במערכת מרכזית לניהול גוף ומכאן גם בצורך בייצוג כלשהו. בהתאם, ובמקביל, החלו להיבנות רובוטים ללא מערכת מרכזית וללא ייצוגים. מהלך זה נחל הצלחה מרובה. הצלחות אלו הובילו למעבר מגישה TOP-DOWN לגישת ה BOTTOM-UP. מכאן שגם כל הדיבור על מהו ייצוג השתנה מהותית – ניתן דגש גדול יותר לתהליכים פרימיטיביים יותר וראשוניים יותר. מכאן הדרך להיידגר ומרלו-פונטי הייתה קצרה.
אחד המושגים המרכזיים ביותר בהגותו של היידגר - "היות בעולם" (Being-in-the-world), מסמל קשר ראשוני בין האדם לסביבה שלו. מרלו-פונטי טוען טענה רדיקאלית יותר: התיאוריה של הגוף היא כבר מראש תיאוריה של התפיסה. ועוד בהקשר זה, מרלו-פונטי גם טוען שלא ניתן לדבר על תפיסה ללא הקשר מסוים ובודאי שלא ניתן להגדיר מהו ייצוג במנותק מההקשר הכללי בו הוא נוצר, משמע, לא ניתן לנתק את הייצוג מהחוויה הגופנית עצמה. משמע, הייצוג הוא לא תוצר של אותו עולם פנימי נוסח דקארט אלא של מה שאני עושה בעולם ובעיקר איך אני עושה מה שאני עושה בעולם. אם כן, במובן העמוק ביותר: האילוצים של המציאות, הפרקטיקה, הפרגמאטיקה חשובים בהרבה מכל ניתוח לוגי.
לאקוף וג'ונסון לוקחים רעיון זה צעד אחד קדימה. האחרונים טוענים שכל הפעילות הקוגניטיבית - גם הגבוהה ביותר (כולל שפה, מבנה המשפט ועוד) - מגולמת בגוף (בהוויה הגופנית). מה שמחריג את לאקוף וג'ונסון הוא העובדה שהם הולכים עד הסוף עם רעיון זה. למשל שפה היא תהליך קוגניטיבי שמגולם, בסופו של דבר, בתהליכים גופניים בסיסיים וראשוניים. ולכן, כדי להבין שפה, להבין מהן מטפורות יש להבין את החוויה הגופנית הראשונית של היות בעולם. שפה, כמו כל תהליך קוגניטיבי אחר, אינה מנותקת מהגוף אלא להיפך, היא צומחת (BOTTOM-UP) מתוך הגוף – בניגוד לגישה הקוגניטיבית שהחריגה את השפה מפעילויות אחרות כאן השפה היא חלק מהתהליך הקוגניטיבי שצומח מתוך הפעילות הגופנית של הסובייקט בעולם. כך שהאופן שבו אנו תופסים את העולם – דרך מטפורות -  הוא תוצאה של סכמות שנוצרו כתוצאה מהפעילות הגופנית שלנו בעולם ולכן השינוי המתמיד באותן סכמות של תפיסה היא למעשה האופן שבו אנו תופסים ומבינים את העולם.
רעיון המטפורות הוא זה שמייחד את לאקוף וג'ונסון, אנחנו מבינים את העולם דרך מטפורות (למשל חלל וזמן) ואותן מטפורות הן לא אלא תוצאה של היותנו בעולם. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו אנו משתמשים בשפה, ולכן מהאופן שבו אנו מתארים באופן מילולי זמן, חלל, מלחמה, אהבה ועוד, ניתן להבין לא רק על מושג האהבה, למשל, אלא גם על האופן שבו מושג זה נטוע בחוויה הגופנית עצמה. המשפט "האהבה היא מסע" מספר לנו משהו עמוק יותר ובסיסי יותר מאשר מה שאנו מתאים לעצמנו. אנו משתמשים בתחום אחד של מושגים (מסעות), כדי להבין תחום אחר (אהבה). העניין הוא שלמעשה מה שקורה זה שניתן להבין את האהבה ע"י מסעות ממשיים שלנו כבני אדם בעולם. כלומר מושג האהבה נטוע בחוויה הגופנית של מסע. זו לא רק "עוד מטפורה" יפה, המטפורה הזו מספרת לנו משהו עמוק על האופן שבו אנו חושבים על החיים האלו, שהם, ביסודם, גופניים. אם כן, כדי להבין איך אנחנו מבינים יש לחזור לחוויה הראשונית של היות בעולם. אם נחזור שוב למושג החלל אז למילה "למעלה" יש משמעות ייחודית, למשל אם אני שוכב ואומרים לי להרים ידיים למעלה אני אשתהה לרגע ואחשוב מה עלי לעשות, האם להרים את הידיים מעל הראש, כלומר במאוזןלרצפה (כמו בד"כ) או למעלה, במאונך לרצפה, שהרי ברגיל למעלה מייצג תנועה אנכית לרצפה. למילים אפוא יש משמעות רק ביחס לגוף ולסביבה בה הגוף נמצא. זאת ועוד, על פי לאקוף וג'ונסון יש להתייחס לגוף כאילוץ מבחינה קוגניטיבית, וזאת בניגוד לגישות אחרות בתחום ה EMBODIMENTשיתייחסו לגוף כאל חלק מהתהליך הקוגניטיבי (התודעה היא לא רק בראש אלא גם בגוף) והגוף כמשהו שמתווך בין הפעילות הקוגניטיבית לעולם, במובן הזה הגוף הוא כמובן חלק מהפעילות הקוגניטיבית.
אם כן, לאקוף וג'ונסון הולכים עד הסוף עם הגישה שבה למבנה הפיסקאלי של הגוף שלנו יש השפעה ישירה על האופן שבו הייצוגים נוצרים וגם למה שהם מסמלים בעבורנו. הם טוענים למשל שכדי להבין את מושג הסיבתיות צריך להבין את האופן שבו מערכת הראייה והמערכת הסנסורית עובדות. משמע, גם המושגים האבסטרקטים ביותר נעוצים ברובד הבסיסי ביותר של החוויה הגופנית. אנו מבינים את העולם בעזרת מטפורות ואותן מטפורות אינן מנותקות מהחוויה הגופנית, להיפך ניתן להבין אותן רק אם נבין את האופן שבו הגוף שלנו נוכח בעולם במובן הראשוני ביותר.
רוב החוקרים שמאמצים את גישה ה EMBODIMENT יעסקו בתפיסה, בתחושת העצמי הראשונית, במבנה התודעה, בתפקיד הרגשות והתיאור המצב הנוירונאלי כמצב דינאמי, אולם, לאקוף וג'ונסון חריגים ברדיקאליות שלהם. אם דקרט שם במרכז את העצם החושב לאקוף וג'ונסון לוקחים לקצה את הגישה של הוסרל, היידגר ומרלו-פונטי ומציבים במרכז לא רק את הגוף אלא את הגוף האקטיבי – ניתן להבין כל דבר ע"י ניתוח החוויה הגופנית הראשונית-פרמטיבית-חושית. למשל, המחשבה שלנו, על פי גישה זו, היא לחלוטין גופנית. רוצה לומר, גם את הרמה הגבוהה ביותר של קוגניציה (למשל ניתוח ופתרון בעיות) ניתן להבין באמצעות ניתוח של החוויה הגופנית.