יום חמישי, 3 במאי 2012


"התודעה של טרו-מן"
כשדוחקים אותנו לפינה אנו נאלצים להודות כי המילה "אני" בתחילת משפט אינה מבטיחה שום "עצמי" ממשי (1), אנו נוטים לשכוח שמאחורי המסמן אין שום מסומן (2). אם כן, כדברי להקת "שוטי הנבואה" "אין אני", בוודאי שלא במובן הקרטזיאני: "אני חושב משמע אני קיים" (3) או בגישה הטרנסצנדנטית הקנטיאנית (4). גם מדעי המוח מאששים תפיסה זו (5; 6; 7; 8). ברם, אין הוויתור על עצמי מבטל את תחושת העצמי. מצינגר בספרו האחרון (9), מגדיר את תחושת העצמי כמין תוכנה שהתפתחה במהלך האבולוציוני; סוג של אשליה שקופה במסגרת התפיסה הנאיבית שלנו את העולם –הרי אנו מאמינים כי מה שאנחנו רואים הוא באמת מה שיש. אנו רוצים לחשוב כי הגוף הוא הדבר הממשי שאנו יכולים לדבר עליו. אלא שמניפולציות שונות כגון Rubber hand illusion(10; 11; 12)וחוויות חוץ גופיות (13; 14; 15; 16)מותירות אותנו פעורי פה מול המציאות הווירטואלית שבה אנו חיים: הגוף, שהוא כל כך "שלנו", ניתן, בתנאים מסוימים, להחלפה.
ברגע זה אני כותב מסה וכשאני מהרהר אם היא תתקבל לפרסום בכתב עת או תידחה, עובר זמן, אך זמן זה אינו נמדד בדקות פשוט כי המושג "דקה" הוא מושג ריק. הזמן נמדד במושגים של אלטרנטיבות (17). זו הסיבה שאנו כה מתענים בשעה שאנו עמודים בפקק. במקום לעמוד בפקק הייתי יכול לקרוא, לכתוב או ללכת לישון, בכל פעילות תחושת הזמן שלי, חווית הזמן שלי, הייתה אחרת. אם הייתי מחכה כעת להודעה חשובה הזמן היה נעצר (18). על אף החוק השני של התרמו-דינאמיקה ועל אף שינויים ביולוגיים, הזמן, ביסודו של דבר, הוא תחושה של הסובייקט המושלך לתוך העולם (19; 20). הטקסים בהם אנחנו לוקחים חלק אמורים לייצר בעבורנו את התחושה שאנחנו חלק ממהלך זמן שהוא ארוך יותר מחיינו (ליניארי או מעגלי), ולא בכדי כל הדתות כולן מתרכזות בניסיון לעמעם את הסוף שהרי מותנו הוא העוגן היחידי בחיינו (17); המוות בא לקראתנו, הוא ממסגר את זמן קיומנו. אך בין המוות שלנו, לבין הזמן הסובייקטיבי, לבין הזמן בעולם, אין שום קשר (17; 21). זמן הוא פיקציה, המצאה נוספת של התודעה האנושית (22). אין לא אני ולא זמן. גם הזיכרונות שלנו שלכאורה ממוקמים בזמן הרבה פחות יציבים ממה שהיינו רוצים להאמין (23; 24).
איננו תופסים תהליך סיבתי (25), הרי אנחנו חיים בעולם של תוצאות (26), הסיבות תמיד נסתרות מאתנו. במערכת סיבתית אירוע מסוים (A) יהיה קודם בזמן לאירוע אחר (B) ויהיה גם סיבתו של B, אבל A תמיד נשאר מעבר לתפיסה הפשוטה ותמיד מחייב אותנו ללכת אל מעבר למה שיש בעולם. מערכת סיבתיות אינה אלא ניסיון אנושי להסביר את מה שאי אפשר להסביר. אין בעולם סיבתיות, יש רק כפייה של מערכת סיבתיות של הסובייקט (קטגוריות), על העולם הנתפס. אם כן, האדם אינו תופש את המציאות; החושים נמצאים באינטראקציה תמידית עם הסביבה, אך בין הקלט החושי לבין התמונות בראשנו קיים פער אדיר. הפער בין התחושה לתפישה הוא פער בין עולם ללא משמעות לבין עולם עמוס משמעות, בין עולם ללא סובייקט לבין עולם שכל כולו סובייקטיבי.
מחשבות מסוג זה (שמבטלות את כל המובן מאליו בחיינו) מובילות אותנו לשאלות כגון: איך אני יכול לדעת שאיני חלום בתוך חלום נוסח בורחאס, איך אני יכול לדעת שיש מסביבי עוד יצורים בעלי תודעה. גישה רציונלית קיצונית נוסח אפלטון מובילה להתמוטטות מוחלטת של המובן מאליו בחיינו. והנה הגענו ללב העניין, הדבר היחידי בחיינו שיש לו משמעות הוא המובן מאליו: המחשבה שאנחנו רואים את העולם כמו שהוא, התחושה שיש זמן שנע באופן אובייקטיבי, התחושה שיש "אני". האשליה הגדולה ביותר נמצאת באמיתות הפשוטות ביותר.
המדעים המדויקים מנסים לייצר מתודולוגיות שחורגות מהעולם האנושי, מתודולוגיות שמספרות את "הסיפור האמיתי" על העולם שבו אנו חיים. אך ברור כי כל מתודה, בסופו של דבר, נתונה לפרשנות של סובייקט והוא חושב ופועל במסגרת המובן מאליו – זהו המופע של טרומן (Tru[e]man). הפילוסוף מגיע מהר מאוד למסקנה שדבר אינו ודאי, חרדה קרטזיאנית זו הולידה משפט שמצוי בתשתית תרבות המערב והמרוץ המדעי כולו (והרי מדובר במושגים נרדפים): "אני חושב משמע אני קיים". אבל, בסופו של דבר, על הפילוסוף לאכול והוא נתקל בגופו, גופו חש ברעב והנה הוא מוצא עצמו מול המקרר, מול הטוסטר - חי בשני עולמות: מחד גיסא עולם המחשבות שבו התוצאה תמיד היא ריקנות מוחלטת, ומאידך גיסא העולם הריאלי שבו יש מטרות, תשוקות ויצרים. אלא שה"אני החושב" אינו קשור ל "אני הקיים". מדובר בשני מישורים של קיום. אין אני, יש רק אנחנוהחיים בשני רבדים: האדם הרגשי מול האדם הרציונלי; המדען הקיצוני שבד בבד הוא גם איש דת אדוק; האדם של היום השונה כל כך מהאדם של הלילה; הגוף שספוג בעולם לעומת העולם נטול הגוף ועמוס המשמעות שבעולמנו הפנימי; זרם התודעה מול הגוף הפועל באופן אוטומטי בעולם (למשל בזמן נהיגה). אנחנו שניים (לפחות), כך מתברר שוב ושוב: קפטן קוּרץ וקפטן וילארד ב"אפוקליפסה עכשיו" (27); מייק וניק ב"צייד הצבאים" (28); דון קיחוטה וסנצ'ו פנצ'ו'; טיילר דרדן וגיבור הסרט (אדם ללא שם) ב"מועדון קרב" (29);סארטר וקאמי; פורטיסחרוף ; הוסרל והיידגר; ניטשה ווגנר; אפלטון וסוקרטס ועוד ועוד.
האשליה היא מחויבת מציאות, אנחנו פשוט שניים בגוף אחד (לפחות) – מחקרים מוחיים מראים שיש דברים בגו (30). עלינו להגדיר מחדש את העצמי על פי היכולת להכיל כמה ממני (לפחות שניים) בגוף אחד. במצב של טראומה קשה ומתמשכת הפיצול לשניים, זה שאנו לא חשים בו ברגיל, הופך להיות בלתי נשלט ובלתי נסבל – "הגוף סובל המאבק הוא בראש" יאמר שבוי המלחמה (31). טראומה קשה היא מצב שבו המציאות בלתי נסבלת עד כי נוצר כורח ממשי לברוא עולם אלטרנטיבי (32), דמויות אלטרנטיביות, מציאות מדומה. בפועל אנו חיים במציאות וירטואלית, זה הסיבה שניסויים כגון ה RHIמצליחים, זו הסיבה שאנו מרגישים שיש איזה שהוא עצמי שמנותק מהגוף – תחשבו רגע על היכולת שלנו לנהוג במכונית ו"לחוש אותה", על היכולת שלנו לשקוע לחלוטין במשחקי מחשב.
אם כן, התודעה, במהותה, כפולה. מתנהלת תמיד במימד עמוס משמעות. אותה יכולת להיות מודע לעצמי היא קפיצה אבולוציונית, כזו שמייצרת מציאות נטולת גוף, כאשר אתה מתבונן בערוץ הטבע בצ'יטה רודפת אחר הצבי ברור לך שהצ'יטה ספוגה לחלוטין בגופה ובטבע, היא לא חושבת לעצמה האם זה ראוי מוסרית לטרוף את החיה החלשה ביותר בעדר, היא פשוט היות בעולם במובן המושלם. גם אנחנו קודם כל חיות, קודם כל פועלים בעולם באופן אינטואיטיבי וחייתי, אך אותו מוח אנושי שמאפשר לנו מחד גיסא להזדהות עם דמויות במשחקי מחשב ומאידך גיסא לחוש אשמה קפקאית מייצר מציאות מקבילה למציאות גופנית.
הגוף אינו שואל מה יש ומה אין, הוא פועל אך ורק במובנים של מה שאפשר לעשות ומה שאי אפשר לעשות (17; 33; 34). התודעה לעומת זאת מתקדמת אל עבר שירה ופרוזה, אל עבר חלומות, אל עבר המדע ותוכניות ההשמדה, אל עבר הבדיחה והמחשבה. גבולות האפשר של התודעה נמשכים אל גבולות הבלתי אפשרי ומכאן אל הפנטזיה וההזיה. המציאות הגופנית היא מציאות פשטנית, ללא משמעות, המשמעות היא במסגרת התודעה שלנו, ומעבר לתודעה האנושית, אין דבר. בעולם הגוף נטול תודעה, אין סימני שאלה, אין תחושת זמן, אין מערכת סיבתיות ואין תחושה של עצמי.
תודעה שבוחנת את עצמה מגלה מיד את העובדה הפשוטה, כי הסובייקט בורא משמעות; בעולם אין אמונה - זה רק הסובייקט שמאמין, בעולם אין זמן - זה רק הסובייקט שחש את קץ הזמן, בטבע אין מילים - זה רק הסובייקט שמדבר, בטבע אין סימנים - זה רק הסובייקט שמחפש ומפרש דברים, בטבע אין תיאוריות - רק תהליכים פיזיקאליים. אין רחמים ואין אהבה בטבע, הוא בשלו והתודעה האנושית בשלה. כבעלי תודעה אנחנו יצורים שחיים ברבדים שונים של המציאות. הגוף יכול לפחד אך רק התודעה יכולה לחוות אימה, הגוף מפחד ממשהו, והתודעה חרדה מהבנת חוסר האונים שלה. ברגע הטראומה מתבוננת התודעה באופן אובססיבי בכל דבר כולל בעצמה ומיד מוביל אותה הדבר לתחושת אימה בלתי נתפסת, אימה מההבנה כי "אין בעצם כלום". הטראומה מובילה להתבוננות ישירה אל תוך העולם, התבוננות בעולם בעיניים טהורות מובילה למסקנה שאין שום דבר, שהמציאות וירטואלית לחלוטין, המציאות היא המשמעות המודבקת לטבע.
בודריאר הכריז שהפלת מגדלי התאומים התחילה את מלחמת העולם הרביעית (35), אך רק התודעה מייצרת היסטוריה, סיפורים, זיכרונות, אגדות, אמונות. כמובן שהתודעה מעוגנת בגוף (34; 36; 37), התודעה היא תוצר של הגוף ובבסיסה היא בשביל הגוף (38; 39), אך כשהתודעה פרצה את גבולות הגוף, ברגע הפיצול, ייקום מקביל יצא לדרכו, יקום של שאלות מטרידות על מהותנו. רק התודעה האנושית יכולה לחקור את עצמה כמושא, רק התודעה האנושית יכולה לחשוף את עצמה כמי שכופה קטגוריות על העולם, שאונסת תפיסת עולם, שמעצבת את העולם הנראה כמשהו אחר; רק התודעה במבנה המיוחד שלה, מבינה את מורכבותה שלה עצמה, את העובדה הפשוטה שהיא מייצרת מציאות ותופסת את האופן שבו היא מייצרת מציאות ומכאן שהתודעה היא לא אלא המופע של טרומן.

ביבליוגרפיה

1. ויטגנשטיין, לודוויג. חקירות פילוסופיות. [מתרגמים] עדנה אולמן מרגלית. שנייה. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2008.
2. ביאליק, חיים נחמן. ח.נ. ביאליק, דברי ספרות. גילוי וכיסוי בלשון. ללא מקום : הוצאת דביר, תשל"ח. עמ' כד-לא.
3. דקארט, רנה. הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. [עורך] יעקב גולמוב. [מתרגמים] יוסף אור. ירושלים : מאגנס, 1641/2006.
4. קאנט, עמנואל. הקדמות. [עורך] יעקב גולומב. [מתרגמים] אברהם יערי. ירושלים : הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1783/2005.
5. Self-referential processing in our brain—A meta-analysis of imaging studies on the self. Northoff, Georg, et al. 2006, NeuroImag, Vol. 31, pp. 440-457.
6. Effects of shifting perspective of the self: An fMRI study. Corradi-Dell'Acqua, Corrado, et al. 4, 2008, Neuroimage, Vol. 40, pp. 1902–1911.
7. Cortical midline structures and the self. Northoff, Georg and Bermpohl, Felix. 3, 2004, TRENDS in Cognitive Sciences, Vol. 8, pp. 102-107.
8. Northoff, Georg and Hayes, Dave. Is Our Self Nothing but Reward? Society of Biological Psychiatry. 2011, Vol. 63, pp. 1019–1025.
9. Metzinger, Thomas. The Ego Tunnel - The Science of the Mind and the Myth of the Self. New York : Basic Books, 2009.
10. Botvinick, Matthew and Cohen, Jonathan. Rubber hands' feel'touch that eyes see. Nature. 1998, 391, p. 756.
11. The rubber hand illusion: Sensitivity and reference frame for body ownership. Costantini, Marcello and Haggard, Patrick. 2, 2007, Consciousness and Cognition, Vol. 16, pp. 229-240.
12. The Rubber Hand Illusion Revisited: Visuotactile Integration and Self-Attribution. Tsakiris, Manos and Haggard, Patrick. 1, 2005, Journal of Experimental Psychology: Human Perception and Performance, Vol. 31, pp. 80-91.
13. Full-body illusions and minimal phenomenal selfhood. Blanke, Olaf and Metzinger, Thomas. 1, 2008, Trends in Cognitive Sciences, Vol. 13, pp. 7-13.
14. Out-of-body experience and autoscopy ofneurological origin. Blanke, Olaf, et al. 2, 2004, Brain, Vol. 127, pp. 243–258.
15. Linking Out-of-Body Experience and Self Processing to Mental Own-Body Imagery at the Temporoparietal Junction. Blanke, Olaf, et al. 3, 2005, The Journal of Neuroscience, Vol. 25, pp. 550 –557.
16. Out-of-body experience, heautoscopy, and autoscopic hallucination of neurological origin Implications for neurocognitive mechanisms of corporeal awareness and self consciousness. Blankea, Olaf and Mohr, Christine. 2005, Brain Research Reviews, Vol. 50, pp. 184 – 199.
17. Heidegger, Martin. Being and time. [trans.] Joan Stambaugh. Albany : New York Press, 1996.
18. James, William. The Principles of Psychology. London : Macmillan, 1890. Vol. 1.
19. אליצור, אבשלום. זמן ותודעה. [עורך] מלכה טל. תל אביב : משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1994.
20. זכאי, דן. זמן פסיכולוגי. [עורך] תרצה יובל. תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, האוניברסיטה המשודרת, 1998.
21. Husserl, Edmund. The phenomenology of internal time-consciousness. [ed.] Martin Heidegger. 1905.
22. על אופי הקשר שבין זמן לתודעה. עתריה, יוחאי. ב, 2011, מרחבים: כתב-עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית, עמ' 1-20.
23. Schacter, Daniel. The Seven Sins of Memory. Houghton Mifflin : Boston, 2001.
24. Errors in autobiographical memory. Hyman, Ira and Loftus, Elizabeth. 8, 1998, Clinical Psychology Review, Vol. 18, pp. 933-947.
25. Hume, David. A Treatise of Human Nature. [ed.] David Fate Norton and Mary J Norton. Oxford : Clarendon Press, 1739/2007.
26. מימון, שלמה. מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטאלית. [עורך] שמואל הוגו ברגמן ו נתן רוטנשטרייך. [מתרגמים] שמואל הוגו ברגמן ו נתן רוטנשטרייך. ירושלים : על-יד האוניברסיטה העברית, 1941.
27. Coppola, Francis Ford. Apocalypse Now. [writ.] Joseph Conrad.1979.
28. Cimino, Michael. The Deer Hunter. 1978.
29. Fincher, David. Fight Club. [prod.] Art Linson, Cean Chaffin and Ross Grayson Bell. 1999.
30. Forty-five years of split-brain research and still going strong. Gazzaniga, Michael. 8, 2005, Nature Reviews Neuroscience, Vol. 6, pp. 653-659.
31. Consciousness-Body-Time: How Do People Think Lacking their Body? Ataria, Yochai and Neria, Yuval. in press, Phenomenology and the Cognitive Sciences.
32. Herman, Judith Lewis. Trauma and recovery. New York : Basic Books, 1992.
33. Husserl, Edmund. Logical Investigations. London : Routledge and Kegan Paul, 1900/1970.
34. Merleau-Ponty, Maurice. Phenomenology of perception. [trans.] Colin Smith. London : Routledge and Kegan Paul, 1962.
35. בודריאר, ז'אן. רוח הטרור. [עורך] אמוץ גלעדי. תל אביב : רסלינג, 2004.
36. Varela, Francisco, Thompson, Evan and Rosch, Eleanor. The Embodied Mind: Cognitive Science and Human Experience. Cambridge : MIT Press, 1991.
37. Lakoff, George and Johnson, Mark. Philosophy In The Flesh: the Embodied Mind and its Challenge to Western Thought. Basic Books : New York, 1999.
38. Damásio, António. The Feeling of What Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. New York : Harcourt Brace & Company, 1999.
39. —. Looking for Spinoza: Joy, Sorrow, and the Feeling Brain. Orlando : Harcourt, 2003.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה